על בסיס יצירתי הישנה "הטבע קורא"

בנימין רץ כדלג הצבי על ההרים. רץ כי ידע שכל כולו של האדם הוא מְרוּצָה. על האובד להשיג את שאבד עד שכלים כוחותיו מן המרדף. לאבני הדרך נדמה כי לגוף הקטנטן שפסח מעליהם בקלילות והוא ספק ילד ספק נער מצטרפים כל האיברים לרוץ, והנשמה יותר מכולם. אמת זו הייתה רק כמעט מדוייקת לגבי בנימין; בזרועות נאמנות עטף אל חזו את זאב, הגור אפור הפרווה משארית הפליטה, ודאג שלא יטולטל מהריצה. אולם אם היו מעמיקות האבנים עוד פנימה ברוחו של בנימין היו מגלות שדוקא אלוקיותו היא הראש למתגעגעים ולמושכים אחור באיבריו, אל המקום ממנו יצאו הוא וזאב במירוצם. הרגליים דחפו באדמה הנאנחה מכורח המציאות, מכוח הרצון למצוא את הדרך חזרה לעידן הקודם, ולא מכיון שסרבו להאמין לנשמה הבוכיה שממעל. דבר לא היה למכשול במסלולו של בנימין כי אם זעף הרוח, ואף כוחו של זה לא היה חזק דיו על מנת להפריע לתזוזת הרגליים האצות. כוח הרוח היה יפה רק בהיכנס בעיניו המושלמות של הרץ וערפול ראייתו. הרוח, מלבד משחקיו עם בנימין, נעשה מקור צער לגבעה ולטרשיה בנשיאת יללות צערו של זאב ופיזורן ללב הבריאה.

מעבר לגבעה התפרס העמק, ובעמקוּת עמלו על חיותם התאנה ושדות השלף. בנימין זר היה במקום זה, אך זאב היה תושב בכל מקום עלי אדמות ואף בן קבע היה בעולמות העליונים. על כן לא חש בנימין חוצפה בפנייתו אל התאנה והאט ריצתו עד כדי עצירה וכריעה בדשא הירוק הגאה שדר בצלהּ המלטף. משהו ממשא החורבן הכבד התפרק ממנו עת שהניח בזהירות את זאב לצד השורשים הקבועים כאן בעתיקותם ונשכב כשפניו מטה. זאב נשתתק מיללותיו כשניחוח הפרי המתוק מצא לו דרך לנחירי שניהם. הנה, ידע – התאנה קשישת העץ וצעירת השרף מתעוררת גם היא למציאות שלנו. בנימין פתח בלחישה חרישית: "אנא, תאנה, זאב חולה מאוד. אין זה צריך להיות כך. קשרי לו עלים לרפואתו, אנא ממך תאנתי..". והתאנה לא ענתה, רק רשרשה ענפיה בתגובה. "לא, איני יכולה. רוצה אני כל כך, אבל כולי דלת טעם מבראשית. עדיין אין לי תשובתי לעץ היבש ולקילופיו הרבים, לעניוּת תאנתי ולעניוּת דוּבשהּ". הרשרוש פסק והוחלף ברעדי אדמה. נהי התאנה על זאב, על פירותיה ועל חולשת הבריאה כולה העציב את בנימין, לכן התרומם בנימין בזריזות מן הקרקע ובעדינות אסף את זאב לידיו האוהבות. אסור היה לבנימין להעצב, משום שהעצב הוא פסגת הריחוק מהשלמת החיסרון הנוראי. חוץ מזה, זאב צריך את השמחה למען בריאותו. הדגן האין-סופי שמח לקראת בואו של זאב לשכון בזהבו. מה שכחה חדוותו כשחוליו של זאב נגע עד שורשי החיטה. את תמיהת השדה הבשל על כאבו של זאב הרגיש בנימין לאלתר וחש לפרש את בקשתו לדגן. "ידיד רחום, בכוחך לרפא את זאב מחוליו. תן לו מסם החיים שבלחלוחית צמיחתך. זקוק הוא לך!". אישוני העלם נצנצו בנחישות פלא מול הזהב המשתזף בשדה. דמעות נקוו על הקנים והגבעולים בתגובה. "אוֹני חלף עבר, אין אני ראוי. תבין, לא אוכל. הרצון בוער בי כסנה המדבר באהבתי את זאב אך לא מתוקנת חיטתי די". לא חלף זמן רב והדמעות הציפו את שדה השלף מקצה לקצה. האדמה, כמו בנימין, סרבה גם היא לקבל עיצבון ולא הרשתה למי המקוננים להיכנס בסדקיה. זאב ילל חלושות וניתק את בנימין מהחיזיון שלכדוֹ. נזכר בנימין שמוטל עליו לרוץ הלאה עם זאב עד לשעת המנוחה בה יוכלו שניהם לפסוק ולהתחבר לפנים נשמתם הנסחף בגעגוע. עכשיו אין הזמן לגעגוע, רק לריצה ולתפילה. שוב עזבו גפיו של זאב את הקרקע והונפו בעדינות לפגוש בכפות ובחוסן גופו של בנימין. הם פצחו בריצה, בעוד בנימין מפנה ראשו אנה ואנה, מחפשהּ. "היכן את? היכן את?" הפריח נואש, אִלֵם, לאוויר העמק הצלול. החמה שהייתה חברת ילדותו של בנימין אמרה לשקוע בראש הגבעה, ובנימין חשב שזה מצחיק עד מאוד שבעצם הוא וזאב נמצאים במקום הנמוך מהשקיעה, וכי זה לא יתכן. חשב שגם זאב מהרהר בכך. אך לא לה קיווה בנימין, כי אם למערה ולמעינהּ, והנה אם יחשך עליהם יום לא יזכו הוא וזאב לשאול בשלומם.

לתוך המערה נכנסו בגבול האור והחושך,זמן שמושגו לבני האדם של יום כנצח ולאלה של חושך כהרף עין. זמן מיוחד זה לרצים היה פשוט זמן הכניסה למערת המעין. בנימין השכיב את זאב לצד אזוב קיר על שפת המים שחייכו בעליזות. עלה במחשבה לפניו להכין כתר מענפי אזוב לזאב, וכך עשה. הניח בנימין את תפארת הצמח על קודקודו הרוטט של זאב ורָגַש מילים לכל המטה אוזן: "הנה מלככם החדש!". זאב אזר את נותר כוחותיו וגלגל את עיניו הכדוריות לפגוש בעיני הדבש של בנימין. ניסה ללמדו מחשבת חורבן אחת יחידה. ברגע ארוך אחד הס העמק מרעשיו וקפא מרחשיו, ומיד לאחר מכן פרצו הכל בבכי מר עם יבבות יגונו של בנימין על חורבן וחיסרון שידעו עתה כאילו ידעוהו מתחילתם.

מעט לפני שהחשיכו לחלוטין תוויה של הגבעה הנשקפת מפתח המערה בחן בנימין את השמים הכהים וניסה להתמודד עם הגעגוע העז לנסתר מן העין, הרחק. משב קריר חצה את קירות האכסניה הזמנית של השניים, פגש בקיר עליו נשענו ופרע בשערם בהקבלה כמעריך את קווצותיו האפורות של זה מול תלתליו של זה. שינה עמוקה תקפה את זאב כשנתעייף מהצער. נרדם עם יפחותיו של בנימין בעיקר כי לא היה ביכולתו להתעצב עוד ואולי כי לא הכיר את פשרו של הבכי. התחושה בשֵׂער בנימין החזיקה בו זכרונות ממחוזות העבר המתוק. יוסף התיישב מולו, אחיו הגדול. כפעם נשקו יוסף על מצחו והחליק בתלתליו השחורים. חייך וציין:" שחורים כעורב", בקול שהצטלצל עכשיו לבנימין כנקישת שערי גן עדן בברכת כרובים. בנימין לא אהב עורבים משום שהבהילוהו בצווחותיהם, וזאב היה נוהג לילל למשמע משק כנפיים. פניו המאירים של יוסף המשיכו לחייך אל בנימין משל היה שם ממש. תוך כדי כך נזכר בנימין שבזמן שיוסף היה מושיבו על ברכיו ומשתעשע עמו, פעמים היה אומר לו לבנימין בנימת אב כמעט שפניו שלו נאות כמו של אמא, וחיוכו נאה משלה. אימו קברה את יופיה עם לידתו. רעשו אוזני בנימין מזכר יבבות אלפי המספידים את נַאַת אלוקים שבלתה לעפר, וזה הרעש עוד צלול בעורו כרעש אותו יום שבו צלילי בכיו שלו ובכי המוות שמשו בערבוביה. יוסף הנציח את אמא על ידי עיסוק נמרץ בטיפוח יופיו, שתמיד היה מהולל בפי כל. לרוב הייתה התנהגות זו מעלה את קנאתם של האחים האחרים. במיוחד יהודה לא הבין מה העניין הגדול, ומה מבקש יוסף להשיג במלחמתו על היופי. אבל בנימין הבין את יוסף ויוסף דרש לו על הנהגתו. בשבילו היה היופי צינור רחב וישר לקבלת האלוקיות. הייתה לו מודעות לזהירות שיש לנקוט כשמרחיקים לכת עד כדי כך ברעיונות אציליים כְּזֵה. בנימין למד ממנו כיצד נוחלים את הפאר הנפלא של הטווס ולו רק כדי להתקרב ולקרב בדרך אל הנשגב. נוספו על זכרון יוסף זכרונות מרובים, ואט אט יחד עם ההשתחרות הגוברת של השמים נשפכו התלתלים של הרץ על קיר המערה ועיניו וגופו ונשמתו ורגליו הלאות רגעו בתרדמת.

חלום הפציע לבנימין. בחלום רצו הוא וזאב זה לצד זה וכתרי אזוב לראשם. זאב נראה שטוף עוצמות כבשנים שלפני החורבן וחוטמו שבר את הרוח כתורן. נתמלאה כל הבריאה צהלה סביבם. החיטים הזהיבו לקבל אור חמה ותאנים צחקניות נתגלגלו בכרי הדשא. להקות להקות נלוו זאבים עימם וזאב בינותם האפור היחיד. הביט בנימין ואושרו גבר וזרם לקצות אצבעותיו. הנה הוא מצליח לבטא את סוד הבריאה. מנגינה נעלמת צבעה את האופק בססגוניות נהדרת. כשסיימו זאב והוא להעפיל לקרחת פסגת הגבעה ונתגלה לפניהם העמק כולו בגילתו, נחו קמעה מריצתם. נדמה לו לבנימין שהמציאות שולחת ידיה לפיסגה ומתחננת שיחבקה. שמח שמחה גדולה ואימץ כל נים במציאות אל נשמתו המתפרצת.

***********************************

"ירושלים כולה שלך בני" אמר האב. "כולה? ומדוע ארצה לי את כולה?" השיב בנימין בחיוך שובה לב. דקדק רגע במחשבותיו והוסיף: "אקח לי רק חלקת אדמה זו לקבורתו של זאב ואתקין בה אבן שתייה לבניין חדש". כדבריו נענה בנימין והשיב את זאב למקום עיבורו. בארח פלא מִלאה החוליה את הבור. לקח בנימין את האבן לבניין והניחה בתוך רגבי העפר. קלעי האזוב הוכנו כבר מקודם לכן ועכשיו נטלם בנימין לעיטור האבן. סביב ליסוד הבניין החדש רקד בנימין על כל שעברו ועל כל שעתיד להתחדש בו ומחוצה לו. רקד בנימין, כי האמין שכל כולו של העולם הוא גאולה.

____________________________________

ג´ אדר ב´ התשס"ח