לילה, חושך, עלטה אני יודע שמשהו לא בסדר כי אם היה בסדר אני היתי נרדם. אז למה לא? מה כבר קרה היום?? מה כבר קרה היום?! שאני יזכיר לך? שואל אותי קול קטן בראשי...[קוראים לזה שכל] אני מנסה לחשוב [לא יותר מדי] ואז... יום רביעי ערב, ערב שבועות תש"ס הכל התחיל במקום קטן הנקרא כפר הרא"ה באותו יום נסעתי לסניף [קליטה כמובן!] הולך לחניכי היקרים ואומר "שיהיה חג שמח!" לחלק מהם זה הדבר היחיד שיהווה תזכורת שחג עוד יומיים… נכון, עצוב. אבל צריך להתחזק! כן אנחנו באים לגלות את שם ד'! לא להכניס אנשים פה לבאסה! [שהם נמצאים כבר בתוכה] לגרום שמחה! אור! "כי נר מצווה ותורה אור" אחרי הסניף נסעתי לכיוון הבית… בדרך הביתה עוד היה לי תור לרופא שינים [בזזזזזזזזזז, אתם מכירים את הרעש???] אח"כ הגעתי הביתה עם הכאב של ההרדמה, חיכיתי לערב לשעה הגורלית שתקבע אם אני משוחרר או לא… באיזור עשר ורבע התקשרתי לרב שלי ושאלתי אותו כמו שאסיר שואל את העו"ד שלו אם הוא משתחרר "ערב טוב הרב, אני משוחרר??" בלב שלי כבר פרפרו פרפרים, יונים, תרנגולים ושאר עופים למניהו… "תשמע, אנחנו בדיוק בדיון עליך, הבעיה שאתה משתחרר יותר מדי..." [ודאי שאני משתחרר יותר מדי! אתם משחררים אותי לסניף כל שלישי שבת כשבדרך כלל אנשים משתחררים פעם ב...] "אבל הרב זה לא לבני עקיבא, אני נוסע לישיבה לא הביתה![רחמנא לצלן!]" "זה בדיוק מה שאנחנו דנים פה..." לאחר כמה שניות של דיון בו אני רק מאזין מהצד הרב שלי פונה אליי ואומר בניחותא כזאת "טוב, תיסע לשלום ותחזור במוצאי שבת..." [פה מגיע קטע ההתחנפות, רחמנא לצלן!] "תודה רבה הרב! אני כל כך שמח! תודה הרב! הרב רוצה שאני ימסור ד"ש למישהו באור עציון?" [בעעעעעעעעעע] "תמסור לרב דרוקמן, ולכל בוגרי הישיבה שלומדים שם ול- ול-..." [וכן הלאה וכן הלאה... אבל אני כבר לא שמעתי אותו מצידי פעמיים! אפילו 4! העיקר השחרור...] יום למחרת, יום חמישי, ערב שבועות תש"ס אני נוסע לכיוון הישיבה הגבוהה אור-עציון באוטובוס שעוד דקה והוא מתפרק באמצע [כמו בפרסומת של הלוטו לפני שנים…] אני שואל את הנהג "פה זה מרכז שפירא?" "כן, תרד כאן" התיק יורד ואני נופל אחריו בקושי… או אוווו [בלשון הטלטאביז או לחילופין בנני ובנון] אני מסתכל על השלט "מרכז שפיר!" זה לא מרכז שפירא! זה מרכז שפיר! מה עכשיו? טוב,יש עוד ז-מ-ן עד החג [חצי שעה בערך… חפיף…] אני עובר את הכביש ורואה איש עם אוטו [אישמוטו הנהג הסיני], אני שואל אותו "מרכז שפירא לאיזה כיוון זה?" הוא מסתכל עלי [יותר נכון על התיק שמכסה אותי מאחוריי] "התיק הזה נראה גדול בשבילך, אתה בטוח שהוא שלך?" מעומק הפגיעה אני מתיישר וכמע נופל אבל האגו לא נותן! אני יראה לחילוייני הזה! "אני נוסע לשם עוד 2 דקות אם אתה רוצה…" רוצה??? אני מ-ת-!-!-! פרצתי לאוטו [יותר נכון התיק פרץ ואני איתו] טוב, עשרים דקות לפני החג ואני נוסע לכיוון 5 דקות משפיר- מרכז שפירא! אני מגיע וישר רץ לקראוון [או פחון בלע"ז] אני פושט את כותנתי איככה אלבשנה??? [החלפתי בגדים בקיצור...] חג שמח! והופסססס תפילה! ואחריה אני מתיישב, בוהה באויר בעוד הישיבה מנגנת ניגון [לא בהצלחה, שמעתם פעם קבוצת צפרדעים שרה "ניי ניי ניי"] ואז... [נעבור למקצב דרמטי...] עולה הרב לבימה ומתחיל לדבר עכשיו [בשביל להבין את גודל הדרמה נקדים ונאמר שהרב נראה כמו סבא טוב, עיניים כחולות בוהקות, זקן לבן כשלג {כמו בסיפורי אגדות} ועוד משהו שעשו בישיבה שמו מנורות צהובות מעל הרב כך שזה נראה כ"מלאך ד' צבאות" גם בלי שתרצו רק עם המראה הזה] והוא מדבר על משמעות חג שבועות, על חג מתן תורתנו, מתן תורה תמידי ועל נתינתו בכל דור וגם בדורנו המסובך ומי שרואה את הרב מעביר את השיחה מבין שהרב חי את השיחה בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, הוא צועק את המסרים בצעקה שגורמת ללב להזדעזע, ישנם קטעים שהרב כמעט בוכה ואתה לא יכול שלא לבכות גם הדמעות פשוט עולות, התמימות שבה נאמרים הדברים, הכאב שיש בהם, איך אפשר להשאר רגוע בשיחה כזאת?? ואני נ-ד-ה-ם!!! זה פשוט נפלא!!! [או בלשון בינ"ש ניפלֶלֶלֶאא] אחרי השיחה רעדתי,אבל לא במליצה, רעדתי באמת! ואז נזכרתי בסיפור של הרב הנזיר כשהוא פגש את הרב קוק ז"ל והוא אמר אחרי שהוא שמע אותו מתפלל "מצאתי לי רב!" אותו דבר אני "מצאתי לי רב"! ... עכשיו אתה יודע מאיפה הרעד הזה? שואל אותי הקול הקטן "כן, אני ועוד איך יודע!" נרדמתי כשחיוך נסוך על פניי… ובכל אותו החג כל פעם שהרב העביר שיחה אני אחריה רועד! וידעתי כי מצאתי את "מלאך ד' צבאות" שאני צריך, חייב לבקש תורה מפיהו… מאז שמעתי כל כך הרבה שיחות! ואפילו שיש שיחות ששמעתי כבר, בכל זאת, כל שיחה יש לי רעד מיוחד של אש! אש שבוערת! כי החיות של הדברים פשוט לא נותנת מקום לספק "מצאתי את הרב שלי!"