יש שמש ענקית נעלמת לה במערב.
בכלי תחבורה מאובק וגדול, יושב נווד, עייף מלשמוח ולחייך, כי בעצם הכל נהדר בחיים של אדם בלי מקום שחייבים למהר אליו תמיד.
על כביש חלקלק, שערותיו נראות כמו כתומות כשקרני השמש הצבועות בכרמל נוגעות בו מבעד לעצים החולפים.
מסביב, באותו אוטובוס מרחף על אספלט, אנשים שונים ממקומות שונים, שמים ראש על משענת ונודדים בחלומותיהם לאן שהם מנסים להגיע עם הרכב הענק הזה.
לבסוף, אחרי מספר שעות, כולם יורדים מנומנמים וטובי לב, ורק נוודנו הבודד משתהה בתפיסת כל תיקיו לכיוון דלת האוטובוס האוטומטית.
הוא הולך. לא יודע לאן יגיע ומתי, ובכלל מה יעשה שם. רגליו מוליכות אותו תמיד למקומות מעניינים, הוא יקשיב להם גם הפעם. באוזניו פועם הרדיו הקטן מתוך הפלאפון,על כתפו האחת נעליו ועל השניה תיק כבד מנשוא.
יחף הוא הולך אל עבר השקיעה, במין מדבר עמוס בתים. אופנוע רעוע ונטוש עומד ממולו, רק מחכה שאדם כמוהו ייקח אותו להרפתקאה נוספת.
הנווד עולה על המושב, מתניע בעזרת סיכת בטחון, ודוהר אל המרחבים, בתוך אולם צילומים גדול, לפני מסך מוקרן, ומאווררים מכל צד.
אנשים בצד השני של האולם מצלמים סצנת התאבדות באמבטיה, ושתי קומות מעל, בכלל מצלמים תוכנית בישול.
אחרי יום עבודה מפרך, הוא עולה על האופנוע, אל ביתו, הלא ממוקם, איפשהוא במרחבים המדבריים עמוסי הבתים.
