הכל התחיל בהתנדבות ההיא, שעשינו לפני חמש שנים בתיכון עורב לנערותים עיוורים, הם היו נראים מסכנים כאלה, כי לא הכרנו אותם, ולא היה לנו קשר איתם, ככל שהתחלתי להכיר אותם גיליתי שלכל אחד יש 'פאק' בחיים. אצלהם זה משהו פיזי בולט, אצלי, למש, זה התבטא, ה'פאק' הזה, בגירודים בילתי פוסקים בשל אלרגיה למשהו לא ברור, ואצל חברה שלי - בחוסר רגישות.
אבל אני רוצה לחזור לנושא - לפני חמש שנים הייתה לנו התנדבות, ושם פגשתי בחור חמוד, כיתה י"ב, גדול ממני בשנה, ההתנדבות הייתה מטעם התיכון שבו אני לומדת, הבחור היה בעל נפש רגישה, והרבה רגשי נחיתות. הוא חשב בכל פעם שבאנו שאנחנו רוצים לצחוק עליו, שמלגלגים בלי שהוא יראה, ועוד. כאב לי עליו, והרגשתי שאני רוצה שמשהו יבנה ביננו. כל פעם שבאנו הבאתי לו סיפורים שכתובים בכתב ברייל, שכתבתי ובקשתי ממשהי שאני מכירה שתתן לו לקרוא, עד שלאט לאט הוא השתכנע שאני לא רוצה להזיק לו. בסך הכל התאהבתי.
היא הייתה באה לכאן, מעצבנת כזו. מכריחה אותי להקשיב לה, גם כשלא הייתה לי סבלנות אליה, אני טיפוס פגיע וחסר סבלנות. וכל 'אוף-למה אתה לא מקשיב לי?!' פגע בי מאוד. אבל אהבתי אותה. היא נסתה להיות נחמדה אליי. עד שיום אחד גיליתי שזה לא סתם נסיון. היא נסתה להתחיל איתי. רצתה שאני אהיה לה לחבר. התלבטתי. היא הצליחה להוציא אותי קצת מהבית, ונראה לי שההורים שלי שמחו, כל כך שמחו. סוף סוף הבן הסגור שלהם מואיל בטובו להוציא את קצה אפו מין הבית, והיא הייתה שמחה שאני בכלל שם עליה, יצאנו ביחד כ'ידידים' במשך תקופה של חצי שנה, ואז החלתטי שדיי! אני רוצה אותה כחברה שלי. לא סתם איזו ידידה נעלמת. הצעתי לה חברות בטון מהסס. ידעתי, כלומר הייתי בטוח שאני יודע, שהיא לא תרצה. להיות ידידים - כן, אבל מכאן ועד לחברות? אבל להפתעתי היא ענתה לי בחיוב, ונדמה היה לי שהיה צליל של הקלה בקול שלה. כנראה שהיא רק חיכתה להצעה הזו כל הזמן. אחר כך היא אמרה לי שהפנים שלי זרחו כשהיא הסכימה, ומיד נשכה את הלשון. עם כל הידידות והחברות היה לה קשה להשלים עם העובדה שלא מפריע לי שמתארים לי דברים כשאני לא יכול לראות.
היום הזה היה לי יום מאושר . הוא היה בטוח שאני לא ארצה אותו, ושאני ארגיש רגש של דחייה. אבל אני כבר הייתי מאוהבת בו. רציתי אותו, והייתי יכולה להתבונן בו שעות. זה התחיל אחרי כשנה של חיזורים מצידי. ואז יצאנו כידידים שלוש שנים, ואז, רק אז, הוא נזכר שצריך להציע חברות לבחורה שכל כך אוהבת אותו, והוא אותה. אני כבר יכולה לדמיין אותנו מתחתנים. אפילו שזה נראה לי דיי דמיוני. בינתיים. הוא לא רוצה, ומתעלם מהעובדה שאני כן רוצה. הוא אומר שאנחנו עוד צעירים. גילאי עשרים ושתיים ועשרים ושלוש זה צעיר לדעתו, שיהיה. אני אחכה לו עוד זמן רב, אם זה מה שידרש ממני.
יום אחד היא באה אלי עם הצעה מוזרה: "שחר! יש לי משהו גדול בשבילך!! ראיתי שישנה תחרות זמרים, משהו כמו כוכב נולד, רק קטן יותר. אתה יודע שיש לך קול יפה..."
אני מניח שהפנים שלי שידרו לאו מוחלט. כי היא השתתקה מיד. וכל המשך היום היא הייתה צוננת מעט. החלטתי שבשבילה אני אעשה את זה. לא בשבילי.
"בסדר, אורית, אני מסכים"
"יש!" היא קראה בהתלהבות. ונגשה לרשום אותי לאודישנים. אחרי יומיים הם התחילו, הלכתי לשם מלווה באורית, שכן לא יכולתי למצוא את הדרך בעצמי, בין המוני בני האדם שגדשו את האולם הקטן (היה שם מחניק ורועש, לפי זה אפשר לדעת שיש המוני בני אדם באולם קטן ורועש, מה גם שאת זה אורית אמרה לי אחר כך, ואישרה את מה שחשבתי.) הגעתי אל מול וועדת השופטים, שרתי להם. שרתי כמו שהייתי שר לאורית בימים הראשונים של החברות, כשהייתי שיכור משאושר ושימחה, שרתי ושרתי. עד שאמרו לי לעצור, עברתי את הסינון הראשוני בשלום.
איך שמחתי ששחר שלי עלה!! הייתי הנערה, סליחה, הבחורה, הכי מאושרת בעולם, הרגשתי שזהו סימן ואות משמיים שאני צודקת. זה היה נכון לשלוח אותו לשם, אפילו שהוא התנגד מעט, בהתחלה. הלכתי איתו בהמשך גם לכל האודישנים, וחזרתי ואמרתי לו שבשבילי הוא הכי הכי בכל מקרה. גם אם הוא לא יזכה בשום מקום וגם אם הוא יפול כבר באודשן השני או השלישי. תמיד הוא הכי הכי, ולא רק בשבילי. גם בשביל ההורים והמשפחה שלו, וההורים שלי שכבר זכו להכיר אותו, והוא המשיך לעלות לי שלבים, כשאני מלווה אותו בגאווה בולטת, שהלכה וגדלה.
זהו, הגענו ליום המכריע עכשיו אנחנו נרגשים מאוד מאוד! "אנחנו מחכים לראות כבר מה יקרה איתנו, ואיך יהיה לשחר. האודישנים. הוא חייב להצליח", ככה אומרת כל הזמן בת זוגי, אני מקווה, בשבילה, כדי שהיא לא תתאכזב ממני, ובשבילי, כי אני מפחד שתנטוש אותי, אפילו שאני יודע שהיא לא תעשה לי את זה בחיים. היא אוהבת אותי. א ו ה ב ת איזו מילה נעימההה
זהו!!! אני, הוא, שנינו! אנחנו אחרי היום הגדול, שאומנם הוא לא זכה בו מקום ראשון, אבל הוא הגיע לשני, שזה יפה. יפה מאוד. אני האמנתי בו, ואני שמחה על כך. זה היה ברור שהוא יעלה, ברור לי מאוד. הקול שלו נעים, והבעיה היחידה שלו זה רגשי הנחיתות הרבים שלו. אני מקווה שעברו לו כל הרגשות האילו. במיוחד כשכל הקהל הריע לו, וכל היציע רעד ממש. לא ראתי לו אמנם שום התרגשות בעיניים, אבל זה ברור מאוד למה...
אבל אני רוצה לחזור לנושא - לפני חמש שנים הייתה לנו התנדבות, ושם פגשתי בחור חמוד, כיתה י"ב, גדול ממני בשנה, ההתנדבות הייתה מטעם התיכון שבו אני לומדת, הבחור היה בעל נפש רגישה, והרבה רגשי נחיתות. הוא חשב בכל פעם שבאנו שאנחנו רוצים לצחוק עליו, שמלגלגים בלי שהוא יראה, ועוד. כאב לי עליו, והרגשתי שאני רוצה שמשהו יבנה ביננו. כל פעם שבאנו הבאתי לו סיפורים שכתובים בכתב ברייל, שכתבתי ובקשתי ממשהי שאני מכירה שתתן לו לקרוא, עד שלאט לאט הוא השתכנע שאני לא רוצה להזיק לו. בסך הכל התאהבתי.
היא הייתה באה לכאן, מעצבנת כזו. מכריחה אותי להקשיב לה, גם כשלא הייתה לי סבלנות אליה, אני טיפוס פגיע וחסר סבלנות. וכל 'אוף-למה אתה לא מקשיב לי?!' פגע בי מאוד. אבל אהבתי אותה. היא נסתה להיות נחמדה אליי. עד שיום אחד גיליתי שזה לא סתם נסיון. היא נסתה להתחיל איתי. רצתה שאני אהיה לה לחבר. התלבטתי. היא הצליחה להוציא אותי קצת מהבית, ונראה לי שההורים שלי שמחו, כל כך שמחו. סוף סוף הבן הסגור שלהם מואיל בטובו להוציא את קצה אפו מין הבית, והיא הייתה שמחה שאני בכלל שם עליה, יצאנו ביחד כ'ידידים' במשך תקופה של חצי שנה, ואז החלתטי שדיי! אני רוצה אותה כחברה שלי. לא סתם איזו ידידה נעלמת. הצעתי לה חברות בטון מהסס. ידעתי, כלומר הייתי בטוח שאני יודע, שהיא לא תרצה. להיות ידידים - כן, אבל מכאן ועד לחברות? אבל להפתעתי היא ענתה לי בחיוב, ונדמה היה לי שהיה צליל של הקלה בקול שלה. כנראה שהיא רק חיכתה להצעה הזו כל הזמן. אחר כך היא אמרה לי שהפנים שלי זרחו כשהיא הסכימה, ומיד נשכה את הלשון. עם כל הידידות והחברות היה לה קשה להשלים עם העובדה שלא מפריע לי שמתארים לי דברים כשאני לא יכול לראות.
היום הזה היה לי יום מאושר . הוא היה בטוח שאני לא ארצה אותו, ושאני ארגיש רגש של דחייה. אבל אני כבר הייתי מאוהבת בו. רציתי אותו, והייתי יכולה להתבונן בו שעות. זה התחיל אחרי כשנה של חיזורים מצידי. ואז יצאנו כידידים שלוש שנים, ואז, רק אז, הוא נזכר שצריך להציע חברות לבחורה שכל כך אוהבת אותו, והוא אותה. אני כבר יכולה לדמיין אותנו מתחתנים. אפילו שזה נראה לי דיי דמיוני. בינתיים. הוא לא רוצה, ומתעלם מהעובדה שאני כן רוצה. הוא אומר שאנחנו עוד צעירים. גילאי עשרים ושתיים ועשרים ושלוש זה צעיר לדעתו, שיהיה. אני אחכה לו עוד זמן רב, אם זה מה שידרש ממני.
יום אחד היא באה אלי עם הצעה מוזרה: "שחר! יש לי משהו גדול בשבילך!! ראיתי שישנה תחרות זמרים, משהו כמו כוכב נולד, רק קטן יותר. אתה יודע שיש לך קול יפה..."
אני מניח שהפנים שלי שידרו לאו מוחלט. כי היא השתתקה מיד. וכל המשך היום היא הייתה צוננת מעט. החלטתי שבשבילה אני אעשה את זה. לא בשבילי.
"בסדר, אורית, אני מסכים"
"יש!" היא קראה בהתלהבות. ונגשה לרשום אותי לאודישנים. אחרי יומיים הם התחילו, הלכתי לשם מלווה באורית, שכן לא יכולתי למצוא את הדרך בעצמי, בין המוני בני האדם שגדשו את האולם הקטן (היה שם מחניק ורועש, לפי זה אפשר לדעת שיש המוני בני אדם באולם קטן ורועש, מה גם שאת זה אורית אמרה לי אחר כך, ואישרה את מה שחשבתי.) הגעתי אל מול וועדת השופטים, שרתי להם. שרתי כמו שהייתי שר לאורית בימים הראשונים של החברות, כשהייתי שיכור משאושר ושימחה, שרתי ושרתי. עד שאמרו לי לעצור, עברתי את הסינון הראשוני בשלום.
איך שמחתי ששחר שלי עלה!! הייתי הנערה, סליחה, הבחורה, הכי מאושרת בעולם, הרגשתי שזהו סימן ואות משמיים שאני צודקת. זה היה נכון לשלוח אותו לשם, אפילו שהוא התנגד מעט, בהתחלה. הלכתי איתו בהמשך גם לכל האודישנים, וחזרתי ואמרתי לו שבשבילי הוא הכי הכי בכל מקרה. גם אם הוא לא יזכה בשום מקום וגם אם הוא יפול כבר באודשן השני או השלישי. תמיד הוא הכי הכי, ולא רק בשבילי. גם בשביל ההורים והמשפחה שלו, וההורים שלי שכבר זכו להכיר אותו, והוא המשיך לעלות לי שלבים, כשאני מלווה אותו בגאווה בולטת, שהלכה וגדלה.
זהו, הגענו ליום המכריע עכשיו אנחנו נרגשים מאוד מאוד! "אנחנו מחכים לראות כבר מה יקרה איתנו, ואיך יהיה לשחר. האודישנים. הוא חייב להצליח", ככה אומרת כל הזמן בת זוגי, אני מקווה, בשבילה, כדי שהיא לא תתאכזב ממני, ובשבילי, כי אני מפחד שתנטוש אותי, אפילו שאני יודע שהיא לא תעשה לי את זה בחיים. היא אוהבת אותי. א ו ה ב ת איזו מילה נעימההה
זהו!!! אני, הוא, שנינו! אנחנו אחרי היום הגדול, שאומנם הוא לא זכה בו מקום ראשון, אבל הוא הגיע לשני, שזה יפה. יפה מאוד. אני האמנתי בו, ואני שמחה על כך. זה היה ברור שהוא יעלה, ברור לי מאוד. הקול שלו נעים, והבעיה היחידה שלו זה רגשי הנחיתות הרבים שלו. אני מקווה שעברו לו כל הרגשות האילו. במיוחד כשכל הקהל הריע לו, וכל היציע רעד ממש. לא ראתי לו אמנם שום התרגשות בעיניים, אבל זה ברור מאוד למה...
