פרק ד'

 

   'שוב אני יוצאת לבד מהכיתה, אבל מה לעשות? אני מתה משעמום בשיעורים של המורה הזאת!! נראה את אמא יושבת אצלה חמש דקות. חמש דקות נראה אות אחר כך היא כועסת עלי שאני לא מקשיבה. אבל אני לא מסוגלת להקשיב לשיעור כל כך משעמם המון זמן ברציפות. היא לא טורחת אפילו לגוון מעט את השיעורים שלה. המורה המעצבנת הזו!!'

 

   התיישבה ליד הברזייה שבחצר, על הספסל שבו מבלות חברותיה לכיתה כמעט בכל הפסקה, ובהתה באוויר. 'אולי באמת המורות צריכות להתחשב בנו יותר? זאת לא חוכמה ללמד וללמד בלי לחשוב עלינו, על התלמידות. אני לא רוצה ללמוד כי זה חובה. אני רוצה ללמוד כי זה יהיה כיף! אבל... אני יודעת שזה סתם חלומות...' במוחה החל להזדמזם השיר 'חלומות של אתמול' של רוחמה רז. והיא הקשיבה לזמזום שלו, של המוח.

 

   פתאום היא ראתה, דיי מרחוק, עדת כלבים נובחים, התקרבה מעט, וראתה כלב, גדול אמנם מרובם, שהיו פינצ'רים, אך די קטן אומלל וחסר אונים, שהיה מעט מוכר לה. 'מאיפה אני מכירה אותו? נו! אני משוכנעת שאני מכירה אותו!! השאלה היא רק מאיפה... אולי אני אגש לעזור לו? מסכן. הוא כל כך בלחץ.'

היא נגשה אל הכלב, וליטפה אותו, כשפתאום הרגישה משהו כואב על הפנים. היא ניסתה לברוח, אבל היד שלה הייתה תפוסה במשהו, היא אפילו לא הצליחה לראות במה. המשקפיים שלה נשברו, ואמנם המספר לא היה גבוה מאוד, אך היא לא הייתה רגלה להסתובב בלעדיהם. ניסתה לרוץ, והכלב אחריה כשלפתע מרחוק היא הבחינה בדמות של גבר מתקרב, לפי צורת ההליכה והלבוש היא שיערה שמדובר במנהל של האולפנא שלה. היא הסתכלה עליו במבט מתחנן. והוא, שאמנם לא הצליח מרחוק לראות בוודאות מי זאת הנערה הזו, החליט להתקרב, בדיוק כשחופית הצליחה לחלץ את ידה משיני הכלב. מדממת ובוכייה היא התקרבה למנהל בחצי ריצה. כל חולצתה מוכתמת בדם, שלא הפסיק לנטוף לה מהפנים.

"הרב... רק רציתי לעזור לא..."

"חכי כאן. אני מזמין לך אמבולנס. רק שאין לכלב הזה כלבת או משהו..." הוסיף, כמו לעצמו.

מרחוק נשמע קול של בחורה, "רקסי!! איפה אתה?? רקסי???" הבחורה הלכה והתקרבה, וכשראתה את הכלב השחור שמחה, התכופפה אליו לליטוף, ופתאום שמה לב לנערה המדממת והבוכייה שלידה, "מ... מ... מה קרה לך?" שאלה בבהלה את חופית, חופית הצביעה לכיוון הכלב של הבחורה, לכיוון רקסי, ואחר כך לכיוון פניה. "את רוצה לומר לי שרקסי עשה לך את זה? אני לא מאמינה לך."

"אז תסתכלי על השיניים שלו. אולי עוד יש עליהן דם." נשמע קול גברי לידה. המנהל. היא נשמה לרווחה. לא היו לה כוחות מיותרים כדיי להתעמת עם הבחורה הזו. היא לא נראתה לה הבחורה הכי טובה שבעולם.

"אני מזעיק משטרה, חופית. לפני שהגברת הכבודה הזו תברח לנו עם 'רקסי' שלה. אחרת איך נדע שהוא נקי? האא? ואיך נדע את מי לתבוע?" הוא חייך אליה, הוציא את הטלפון הנייד שלו מכיסו וחייג למשטרה. מסר לשוטר מה שמסר וחייך לעבר חופית.

"אל תדאגי, ילדה, עוד מעט יבואו לקחת אותו." לחש לה, ולעבר הגברת אמר – "תשמעי, זה הכלב שלך, ואת יודעת את זה מעולה. ממש כמו שאני והילדה כאן יודעים את זה. רק מה? שאת פשוט גם מפחדת מאוד. הוא היה משוחרר, בניגוד לחוק, הוא הסתובב כאן עם מליון כלבים אחרים, ומי יודע במה הוא נדבק מהם? את פוחדת שהיא" הצביע לעבר חופית "תתבע אותך."

מרחוק נשמעה צפירת אמבולנס. חופית הרגישה שמישהו מחזיק אותה, ומכניס לתוך האמבולנס. היא נרגעה. הרב שלה, המנהל, נשאר להתעמת עם האישה הזו. היא התחילה לרחף מעט. בצורה מסוכנת. על סף איבוד ההכרה.

 

   "היא מאבדת את ההכרה. תדברו איתה כל הזמן. שלא תאבד את ההכרה. זה מסוכן, היא מאבדת דיי הרבה דם. צריך לעשות לה חיטוי וחבישה"

'מה? אהה, אני כבר בבית החולים. מעניין מה עושים לי כאן. אני מפחדת. מאוד מפחדת. אני כל בוקר גם צריכה לקחת כדורים, האלה של הדלקת גרון, והם בבית. לא נורא. אני כבר לא מרגישה כלום בגרון. אז אולי זה בסדר. אוף! למה המחשבות שלי כל כך מבולגנות פתאום? זהו, אני מרגישה ערה לגמרי. אבל לא רואה כלום. מה עושים? אהה, אני עם עיניים עצומות. מה? ישנתי עם העדשות? אסור!! בעצם... כבר חודש אני בלי עדשות, כי נגמרו לי החודשיות. ועוד לא הספקתי לקנות. אני מרגישה עדיין בלבול כלשהו. ננסה לפקוח עיניים'

"הו, חופית, החלטת להתעורר?" חייכה אליה רופאה שנראתה לה צעירה, באופן יחסי, חופית חייכה חלושות, "תשמעי, חופית, צריך לעשות לך תפרים בפנים. לפחות איזה ארבעה תפרים לכל הפחות, מה את מחווירה כל כך? זה עם הרדמה מקומית, ואם תתעלפי שוב מהבהלה..." חייכה אליה הרופאה "אז נצטרך שוב לדחות את זה, ואת זה את בטוח לא רוצה. כדי שלא יזדהם בינתיים."

"איפה ההורים שלי?" הצליחה לשאול, סוף סוף

"בעבודה. עוד לא הצליחו לאתר אותם."

"מה? כמה זמן אני כאן?"

"כמה דקות. חצי שעה לכל היותר."

"אהה. חשבתי שיותר. ולא הבנתי."

"פתאום את מצליחה לדבר, האא?" חייכה שוב הרופאה "אבל את חייבת מייד חיטוי. אני כבר באה. ניקח אותך עם המיטה, את לא צריכה לקום."

"טוב." שוב עוצמת עיניים. מעדיפה לא לראות יותר מידי מה קורה לה. זה לא התחביב העיקרי שלה, בית חולים. ממש ממש לא.

 

   "טוב, אז קחו אותה לחדר מספר 2, הוא פנוי עכשיו וד"ר דרוק תטפל בה."

"מה? לאן לוקחים אותי עכשיו?" הצליחה לשאול דמות מטושטשת שעמדה לידה

"למה שמכונה 'חדר ניתוח'" השיבה הדמות בקול של בן, אח, כפי הנראה "לעשות לך תפרים בפנים."

הפנים של חופית התעוותו בכאב. "כבר כואב לך?" הוא צחק, "עוד לא עשו לך כלום. לא בפנים ולא בידיים"

"נכון... ובכל זאת אני מפחדת. תפרים זה לא בשבילי."

"בשביל מי זה כן?" היה לו קול מחייך. 'בטח כל הילדים שהוא מטפל בהם אוהבים אותו.' חשבה והשתתקה.

"אני רואה שנגמרו לך כל השאלות. אז אני חושב שאני אסיע אותך לחדר, אני רואה שאף אחד לא בא לעשות את זה. זה לא כזה מפחיד." ניסה לנחם אותה, לקח אותה לחדר הניתוח, והלך. במקומו באה אחות מבוגרת יותר.

'יופי. כי אני רואה שהיא מתכננת גם לגעת בי. יותר טוב שזה בת ולא בן. אפילו שיהיו לי כאן בהמשך גם רופאים. נוח לי ככה שאני יודעת שעכשיו אני לא צריכה לגעת בשום בחור.'

 

   "הינה, אני עושה לך את זריקת ההרדמה, שלא תרגישי כלום במהלך התפירה" אמרה הרופאה החייכנית, והזריקה לה חומר הרדמה באיזו הפה, ששם נפער החתך הכי גדול. מזל שהייתה לה בתוך היד את היד של האחות, היא מעכה אותה בכוח. בלחץ. ובפחד. האחות חייכה אליה חיוך מרגיע. וככה נתפרו לה כל ארבעת החתכים העמוקים בפנים. עם יד של בחורה שנמחצת בתוך ידה, ועם רופאה חייכנית, שמסבירה לה כל שלב.