פרק ג'
עכשיו, כשישבה חופית מול המבחן המאיים, שהיה כתוב בדיו שחורה על הדף הלבן, חשבה שאולי טעתה בכך שהסכימה כל-כך בקלות לשמור על אור ועל רקס. היא נהנתה, מאוד אפילו, אבל כך היא לא למדה את מה שהייתה צריכה למבחן, ולא ידעה כמעט מילה מהחומר, ועל כן היא פשוט ישבה ובהתה בדף ובכל פעם כשראתה את המורה מתקרבת אליה טמנה את פניה עמוק עמוק בדף, והשימה עצמה ככותבת במרץ רב על מנת שהמורה לא תפתח עימה בדברים. כשנגמר זמן הבחינה הגישה אותה מקופלת למורה שהייתה עסוקה, לקורת רוחה, עם בנות אחרות וכך לא שמה לב שרוב רובו של הדף הינו ריק. יצאה החוצה והתיישבה על סלע מרוחק, שהונח לקישוט הגינה, בפינה הנידחת ביותר, מנסה לחשוב לא נראה לה שעוד זמן רב יתנו לה ללמוד כאן. היא כמעט ולא נמצאת בשיעורים שאין היא מחבבת בהם את המורות, המנהל, שהוא גם רב האולפנא, והמחנכת שלה כבר ראו אותה מסתובבת בשכונתה לבושה במכנסיים לגופה, והעירו לה על כך, והיא בכל זאת לא משתפרת. נמאס לה. היועצת, כך נרמז לה, גם היא אמורה לשוחח איתה. והיא רק רוצה שקט. להיות עם עצמה. בלי יותר מידי אנשים שדואגים להמשימים עצמם כדואגים לה, לידה. היא מעדיפה לחיות בריקנות מאשר בעומס יתר שמכביד לה על הלב.
"חופית, איך היה לך המבחן?" צצה לפתע מולה הילדה הכי אנרגטית בכיתה, שילת,
"היה זוועה"
"וואלה? דווקא היה דיי קל"
חופית חייכה לעברה חיוך חיוור. היא רק רצתה את השקט שלה.
"בדרך כלל את קצת חורשת לפני מבחן, וכבר יש לך בו אחלה של ציון, מה קרה הפעם?"
"הפעם?... אה... הפעם לא ממש הספקתי ללמוד... עבדתי..." גמגמה חופית, נבוכה כולה,
"עבדת? במה את עובדת?"
"שמרתי על כלב ועל בת דודה שלי"
"אהה" המבע של שילת היה קשה להגדרה, מוזר משהו, אבל חופית השתדלה לשכנע את עצמה שמדובר בזוטות ותו לא.
"כלבים זה מותק של חיה"
"אז מה? אז את עושה בייביסיטר לכלבים?"
"את צוחקת עלי" קבעה חופית בקול יבש
"לא. אני לא. פשוט... פשוט... פשוט הרעיון הזה נראה לי מוזר!!"
"ואז מה? את צוחקת. ואני אומרת לך שאין עבודה נעימה מזו. אין מי שיבלבל בשכל. ירצה על הידיים, יבכה ויתפנק. הם רק צריכים טיול ואוכל, והכלבים מתנהגים כראוי. אז מספיק עם המבט המלגלג הזה בעיניים שלך!" היא סיימה במעין פקודה שהיא, ורק היא, ידה שזו הייתה בעצם בקשה. תחנון. למה תמיד היא צריכה לסבול את היחס הזה? 'אם זו הייתה אודליה, מלכה הכיתה, המנהיגה הבלתי מוכתרת שלהן,' כך חשבה לעצמה חופית במרירות, 'היחס לא היה כזה מזלזל, ובנות אפילו היו מתפעמות מהעבודה הנוחה והיחסית ריווחית הזו'
"מי צוחק עלייך בכלל?" שאלה שילת, שבאמת לא הייתה בטוחה שהיא צוחקת, כן, זה היה נראה לה מוזר, אבל לא מצחיק
"לא חשוב"
"טוב..."
"רגע. איך היה לך המבחן?"
"בסדר גמור, אני חושבת שאקבל ציונים סבירים." 'חופית הזו! עד לפני שנייה היא כל-כך כעסה עליי. שתהיה בריאה.'
"מעולה לך!"
"ו... חופית, אם בכל זאת נפגעת אז סליחה. ונראה לי שדודה שלי מחפשת שמרטפית לכלב שלה. אז אם את רוצה..."
"תודה, שילת. תתני לה את הפלאפון שלי. אם תרצה-תתקשר."
"יופי. היא תשמח נראה לי."
"כלב או כלבה?"
"כלבה, אני חושבת. משהו כמו... פינצ'ר ננסי מעורב ב... ב... בפאג סיני אולי? יש דבר כזה?"
"יש. טוב. נראה כבר... אני מתה לראות תערובת כזו..."
"אז סליחה"
"סולחת"
'אוקיי. אז לא יצא לי ממה רק רע. בייביסיטר לכלב של דודה שלה יכולה להיות כיף. אני חולה על הכלבים הקטנים האלו. פינצ'ר ננסי... כל היום רק נובחים ונובחים ונובחים...'
לפתע ראתה מרחוק את המנהל. וקפצה בבהלה. רק הוא חסר לה עכשיו. כשהיא אפילו בלי תלבושת. נכנסה לשירותים שנמצאים ממש לידה, והביטה החוצה כשנזכרה לפתע שעכשיו השיעור שלהם איתו. ואוי לא. אין לה כוח להמשיך ולהסתבך איתו. עיניה מלאו דמעות והיא הרגישה טיפשה. טיפשה טיפשה טיפשה! איך לא חשבה על זה שתיאלץ להתייצב מולו היום בשיעור למה? למה היא לא לבשה דווקא היום את התלבושת? היא מקפידה על כך כל יום... ודווקא היום היא בלי. לעזאזל. החליטה שהיא לא נכנסת אליו לשיעור הזה. אין לה כוח. ודיי.
'אוף! אם הרב יאיר יגלה שבנוסף לכל פשעיי וחטאיי אני מבריזה לו גם מהשיעור – זה יהיה פשוט הסוף שלי באולפנא הזו. ואין לי כוח להתחיל לחפש אולפנא אחרת. בשביל שנתיים. מה גם שעליי עוד לגשת למספר בגרויות השנה. דיי! אז אולי אני אכנס לשיעור? אשתדל להסתיר את המקום שבו אמור להיות סמל האולפנא והוא איננו. כן.' כך החליטה חופית לבסוף. כשהרגישה שהיא מפחדת מכעסו של המנהל וממעוף מהיר לביתה. היא חפצה בכך. הסתפקה בו במשך אחר הצהריים של כל יום.
"חופית?"
"כן, הרב?" כניעה רבה הייתה בקולה. חופית הרגישה שהיא ניצבת על סף משבר גדול. אם הוא יעיף אותה מהשיעור הזה היא עוד עלולה להישבר לחלוטין. לחלוטין.
"למה את בלי תלבושת?" שאל, 'מה, לכל הרוחות, אני עושה? עד שנדמה לי שאני משיג את הערכתה למוסד הזה, לאולפנא האהובה שלי, אני שוב ושוב הורס זאת במו ידיי' חלפה מחשבה במוחו לשבריר השנייה 'אך מצד שני,' שלף טענה ניצחת ממוחו, 'אני לא יכול לאפשר לכל בת להתנהג כאן כפי שהיא רוצה.'
"כל התלבושות שלי בכביסה, הרב" ושוב כניעה, הרב יאיר החל לרחם על חופית, היה משהו שבור בקול, ורמז קל לדמעות בעיניה.
"טוב, תכנסי ככה לכיתה, בתנאי שיהיה זה חד פעמי" שלח אליה חיוך לבבי, ונכנס לכיתתה. להעביר את השיחה השבועית שלו אצלן.
'הפעם עברתי את זה בשלום. אבל מה יהיה בעתיד? הוא בטח יכעס עליי מאוד. ואין לי כוח לכעס. כעס עושה רק רע. ורק רע יש לי עכשיו, ובשפע. כך שאני מוותרת על הכעס הזה שלו, אבל כשרואים אותי לפעמים מחוץ לאולפנא עם מכנסיים וחולצה שלא החלפתי מהבוקר עם הסמל כולם המומים. ואין לי כוח לשאלות. אני דלה בכוחות. אין לי כוחות לבזבז סתם ככה. רוצים שאבזבז עליהם? שיתנו לי סיבה! מה הם מבזבזים עלי חוץ מכעס, הטפות מוסר, ואני לא אתפלא אם רוחשים לי כאן גם מעט שנאה? כל אילו לא חסרים ללב שלי. שייתנו דברים טובים יותר על מנת שאני אבזבז עליהם כוח.'
"איך היה היום באולפנא, חופית?"
"איך כבר יכול להיות? רגיל" הפטירה חופית ביובש,
"לא השתנית בהרבה מהבוקר..." צחקה אמה,
"כן? שמחתי לשמוע" השיבה לה חופית, ושוב, באותו קול יבש וקריר, "ומה כן מצאת שהשתנה בי?"
"את נהיית יותר מרירה מהבוקר, אני צודקת?"
"נראה לי"
"למה? כי חברה שלי הסתכלה עליי עקום, בגלל העיסוק המוזר שלי כל יום"
"ומהו?"
"טוב, לא כל יום" תקנה חופית את עצמה, "כמעט כל יום, והרבה פעמים בשבוע, היא גם השתאתה איך אפשר ליהנות מיזה." הוסיפה חופית, כמתעלמת משאלת אמה,
"ומהו?" חזרה שוב האם על שאלתה
"לעשות דוגסיטר"
"אהה?"
"נו, לשמור על כלבים"
"אהה, הבנתי. היא אמרה לך משהו?"
"לא. רק הסתכלה עליי כאילו שאני איזו משוגעת, ובסוף סיכמנו שהיא תיתן את המספר שלי לדודה שלה, שהיא בעלת כלב" היה מעט נצנוץ בעיניים שלה, כשאמרה זאת חופית.
"ומי אמר לך שלזה היא התכוונה?" הקשתה האם
"אני יודעת. הסתכלתי לה בעיניים שלה וזה הספיק לי בהחלט."
"חופיתוש, את יודעת שהרבה פעמים את סתם חושבת ככה. היא לא הראשונה שחשבת עליה כך"
"וגם לא האחרונה!" הוסיפה חופית במרירות.
"את רואה? לדעתי טעית"
"הלוואי" נאנחה חופית, ורצה לחדרה, לכבוש את דמעותיה בכרית. אף אחד לא אמור לדעת מתי היא בוכה. ואיפה.
"טוב, אני מקווה שיעבור לך מצב הרוח הזה"
גם אני" מלמלה חופית יותר לעבר עצמה, ונעלמה בחדרה.
