כשעליתי במדרגות חשבתי עליך נזכרתי בקיץ אלפיים ואחת איך נפגשנו וקצת אחרי כן ביקשת לשים לזה סוף אבל לא לגמרי הצלחת להחליט ובכל פעם שזה כמעט נגמר עלו בעיניך אותן דמעות שממש אמרו בקול שמשהו שם בפנים לא מסתדר לא מתיישב נכון כשנכנסתי הביתה התחמקתי מלהביט במראה ככה אני בדרך כלל אחרי מעשים כגון זה אם כי לפעמים אני מביט בה בכוח כמו מאלץ עצמי לעשות חשבון נפש ובכל זאת – הפעם התחמקתי כי כנראה למרות מה שאמרתי לך הרגע באוטו אחרי שחזרנו משם כנראה בכל זאת משהו בי מת ונרקב ומשתחת בכל פעם שכזו התקלחתי והרהרתי איך החיים מובילים אותנו למחוזות שלא בטוח שהיינו רוצים להגיע אליהם אילו ההגה היה בידיים שלנו (או לפחות בלם-היד) התקרצפתי וחשבתי האם תקום בבוקר קצת יותר מושחת כמוני כמו שהייתי או שאולי תופתע לטובה מרמת החוסן הנפשי שלך טיפסתי במדרגות נכנסתי הביתה התרחצתי במרץ וכל העת שיקרתי חשבתי הרהרתי התלבשתי ליד התנור חומו השיב אלי הרגשת בטחון אבודה הבנתי שיש טעם לנזוף בעצמי את הנזיפה המוכרה שלא צריך לנתח כל דבר עד תום שהיה ונגמר ותודה לאל במקום ריח גוף-זר על גופי שוב חזר ריח קרם הגוף שלי, המוכר היה ונשלם "ולא היה בינינו אלא זוהר" אמרה לאה גולדברג לפני עשרות שנים וצדקה צדק מופלא.