בינתיים אני כאן
אני רוצה לברוח, אבל לאן?!
כי אף שיר לא מחסיר בי פעימה
ואף מנגינה לא מעוררת בי רגש.
ולא אוכל לשקוע בספר,
לא אתחבר, לא אזדהה.
כי אין ספר שהוא עצב
מוחלט.
אני גם לא כותבת יותר,
לא נאספות כל מילותיי
אף לא ליצירה אחת.
אני אאסוף כל שיריי
ואזרוק אותם לפח.
אין שום טעם ללילות ולימים
המלאים בשינה חסרת טעם.
האוכל לא אוכל ואני חושבת
שהפכתי לאנמית. למי אכפת?
אני לבד. כן, אני לבד.
אמי מפחדת שאבזבז
כל חיי על שינה או
שלא אוכל להתאהב
שוב או שאשאר כל
החיים כה עצובה.
אני מחפשת לי נחמה,
אולי כתובת לסבלותיי.
מישהו שיגלה לי מהו
הסוד פה, מהי הטעות?
אף שאין בי כוח יותר,
לא ברגליי ולא בנפשי.
אני רוצה לרוץ ולברוח.
ואין לאן לברוח מעצמי.
אני מביטה במראה ואני
לא אוהבת את פניי אף
כי כולם אומרים לי עד
כמה הן יפות, אני לא.
אני מלטפת והן מחוספסות,
לא נעימות למגע, יבשות.
אולי בנס אצליח לבכות
ואפסל לי פנים חדשות.
אני אכן על סף אובדן
השפיות. אולי באמת
אברח לבית משוגעים.
תמיד חלמתי על שטח דשא
ענקי שיהיה אך ורק שלי,
להתרוצץ עליו עם הרוח.
בפארקים זה בכלל לא ככה,
לא דומה בכלל, אולי אצייר
לי דשא ענקי ואעסיק ימיי
ביצירת שטח הבריחה שלי.
אני חולמת לברוח,
הרחק, ללא נודע.
ואולי אני אברח,
אולי אני אדעך,
אולי אני אמות,
ובינתיים אני כאן.
