עמדתי יחפה בחול הרך, מביטה בהם צוחקים ונהנים במים ודמעות כאב ניקוו בעיניי.
תמיד ידעתי שהחיים הם אוסף של רגעים כאלה ובכול זאת הפעם דקירה מתמשכת נקשה לי בחזה מבעד לחיוכי הרפה בחסותו של הים , נראו שני ילדים על החוף בונים ארמונות על המים וצוחקים בקול מתגלגל .
הכול התחיל ביום שני שבו נסעתי לשוק הפשפשים .
הגעתי לשוק מוקדם , שמחתי שלפני יום כיף לעצמי , רווי טעמים, ריחות ואנשים .
הכי אהבתי את הדוכן של הרוכל הזקן , שהציג מרכולתו ליד מגדל המים האפור שפעם היה שמיש ועכשיו הוא סתם מתקלף ומתפורר .
הייתי מוקסמת מהדרך שבה בחר להציג את סחורתו . הוא פרש שטיחים פרסיים קטנים על הכביש המחוספס ועליהם הניח ארגזים שדמו לחביות שנחתכו לרוחבן . בתוכן הניח על גבי בדים לבנים את התכשיטים, והענתיקות שצבר בחייו בוודאי ממקומות שונים כי היו שונים בתכלית זה מזה .
הייתי מתבוננת בפריטים שבעיניי דמו לאוצרות בתיבות תכשיטים גדולות . זה גרם לי להרגיש שמאחורי כול פריט ישנו סיפור חיים דמיוני או מציאותי .
רציתי לדעת אם יש בכך אמת , ופעמים רבות ניסתי לדובב את הרוכל הזקן לידי שיחה . אך לא באתי על סיפוקי .
הוא ישב על שרפרף מעץ, לבוש גלימה לבנה ארוכה, על צווארו שרשרת ארוכה של חרוזים כתומים .
עיניו רחפו בנקודה כלשהי בקו האופק כאילו ביקש למצוא אחיזה בדבר מרוחק ממנו ועל שפתיו היה שגור חיוך מהורהר.
אני שחובבת יותר מכול מסתורין ופענוח מצאתי באיש הזקן, מרתק וכובש .
גם כשהייתי בוחרת דבר מה , מהחפצים שהניח על הרצפה , הוא היה מרים את החפץ בזהירות, עוטף אותו בנייר שדמה לנייר שעווה , לוקח ממני את מטבעות הכסף ומנפנף בידו לשלום מבלי לומר מילה .
כך כול פעם במשך חמש שנים בהם נהגתי לפקוד את דוכנו לעתים תכופות ורחוקות .
הייתי שבה הביתה מן השוק , חולצת נעליים מתיישבת על המיטה ברגליים משוכלות ומסירה בזהירות את העטיפה מעל הפריט שרכשתי .
לאחר מכן הייתי בוחנת אותו כהלכה בכול החושים שלי , מעבירה ידי על קנקן קפה מוכסף שהיה חלוד בתחתיתו ותבליטי הנחושת שגרמו לעקצוץ קר בכריות אצבעותיי , מאזינה לנקישות שהשמיעו שרשרות החרוזים הארוכות כשנקשו זה בזה את קולן העמום וקצר , טועמת ומריחה טבק משובח שהיה מונח בתוך קופסאות עץ עגולות וכבדות .
לאחר שחוויתי כהלכה את החפץ , הייתי מניחה אותו על אדן החלון שמול מיטתי , כך שאוכל לראות אותו בבירור , לוקחת מהמגירה את המחברת בכריכת העור הרכה שנקנתה במיוחד לצורך כך ,
מניחה אותה לפני במיטה , ותוך מבט מסורג באדן החלון ובדף השורות שלפני , אוחזת בעט וכותבת את סיפורו של החפץ .
פעמים רבות היה נושא אותי החפץ לסיפור במחוזות הדמיון , שם הוא היה מושא קרב או חלק מהווי חיים של המשתמשים בו .
פעמים אחדות היה החפץ עצמו סיפור חיים שהתגולל מיד ליד כירושה או מזכרת מתקופות רחוקות וקרובות עם טעם וריח של היסטוריה מהול באקטואליה..
כך בכול פעם היה נכתב תחת ידי חפץ חיים וחיי חפץ .
באותו היום שהגעתי אל שוק הפשפשים, השמש יקדה על ראשיוהאוויר היה דחוס בליל אנשים , ריחות של פירות מבשילים עמד באוויר .
פסעתי בין דוכני השתייה , שהיו מלאים עד עייפה באותו היום , והבטתי בבקבוקים שסודרו להם בשורות על גבי דלפקי המכירה . נוזלים צבעוניים נתונים בבקבוקי זכוכית , נוטפים טיפות צינת קור מפשיר .
ניגשתי אל דוכן הלימונדה של גברת חושו , היא כבר הכירה אותי כאורחת קבועה במקום וחייכה אליי חיוך מזמין וידידותי . בירכתי אותה לשלום וביקשתי ממנה כוס גדולה של לימונדה קרה עם נענע .
היא לקחה כוס פלסטיק, שלפה מהצידנית את שקית קוביות הקרח , לקחה חמש או שש קוביות וזרקה אותו לכוס שלי ולאחר , מזגה לי לימונדה מאחד הקנקנים שהיו מונחים לפניה .
לגמתי בשקיקה את המשקה וביקשתי כוס נוספת .
גברת חושו חזרה על טקס הכנת המשקה והגישה לי שוב את השתייה בידיה הבשרניות שנטפו אגלי זיעה .
הפעם שתיתי לאט יותר . כיוון שהייתה לי שהות מחשבה עכשיו ומוכרת הלימונדה הייתה פנויה מעוברי-אורח, נפניתי לשאול אותה אם היא יודעת דבר מה על הרוכל הזקן הניצב ליד מגדל המים .
היא כחכחה בגרונה שכנראה היה יבש גם הוא מפאת החום , מזגה לעצמה כוס קטנה של לימונדה בלי קרח
ולאחר גמעה קלות אמרה שהיא מכירה את האיש כבר שנים , וכך גם משפחתה את הוריו .
היא סיפרה לי שמשפחתו הגיעה לארץ ממרוקו ופתחה במיטב כספיהם חנות משגשגת לממכר עתיקות
ותכשיטים בכול שנה היו מרחיבים את החנות ומשפצים אותה , משלבים בני משפחה נוספים בעסק המשפחתי כדי שיהוו ידיים עוזרות ויוכלו לספר לקונים ממקור ראשון את הסיפורים של החפצים שרכשו .
האופי המיוחד שלבשה החנות משך אליה קונים רבים שהיו יכולים להסתובב שעות בין החפצים , לשתות תה חם ועוגיות מרוקאיות מתוקות שהכינו הנשים במשפחה במיוחד לכבוד הקונים שיגיעו לחנות, כדי, שיזכו ליהנות מחוויית רכישה חושית , מענגת וממכרת .
הקשבתי לגברת חושו כמרותקת והפצרתי בה להמשיך את הסיפור כשפניתי אליה בשאלה : "ומה קרה בהמשך " ?
גברת חושו סידרה את סינרה, סילקה עלה סורר של נענע שדבק בעורה והמשיכה בסיפורה
העסק שלהם הלך וצבר תאוצה ועבר מדור לדור בעמל כפיים ושימור זיכרונות וחפצים מרתק .
יום אחד שחור ומקולל שם קץ על כול המפעל שבנו בזיעת אפם מדי יום ביומו .
בקבוק תבערה שהושלך אל החנות, הביא למותם של אחדים ויקרים מבני משפחתו של הרוכל הזקן
שאז היה ילד , שעמד מחוץ לחנות וראה את הטרור מתרחש מול עיניו לרסיסי זכוכית וזיכרון . לאחר שכבו הלהבות, הוא ניגש אל החנות ואסף שרידים מפויחים של חפצים ששרדו את הזוועה .
באותו יום איבד את חלומותיו וקולו. כול שנשאר לו היה מעט מטלטלים שהיה ממרק כול יום באהבה גדולה ומוכר אותם בדוכנו הניצב מאז, ליד מגדל המים .
למרות החום הכבד , עמדתי קפואה במקומי .
רחמי נכמרו על הזקן בעל העיניים הטובות והעצובות שביום שבו אבד הכול אבד גם את הקול
חשבתי על מידת ההקרבה שהוא ממשיך לחוות מדי יום ביומו , כשהוא מוכר את חפצי הזיכרונות הללו, היקרים ודאי לליבו ומהווים חלק מקיומו , זאת , כדי שיוכל להתקיים בצמצום.
נזכרתי בסיפורים שכתבתי על החפצים, על חיי חפץ וחפץ שהוא חיים .
עתה ידעתי מה עליי לעשות .
הודיתי לגברת חושו , שילמתי לה בעבור השתייה ורצתי אל ביתי .
אספתי בזהירות לתוך סל קשיח את כול החפצים שרכשתי מהזקן האהוב ,
לקחתי דף לבן ועליו כתבתי באותיות גדולות : אשרי --- האיש ---- חפץ --- חיים
גוללתי את הנייר לבקבוק שקוף עם עיטורי זהב שנקנה גם הוא ממנו .
עתה היה בידי מכתב בבקבוק .
לקחתי את ארוחת הצהריים שאמא השאירה לי במטבח , ארזתי אותה בקופסת פלסטיק
והנחתי בסל ושבתי פעמי אל שוק הפשפשים אל דוכנו של הרוכל ומרכולתו בידי .
כשהגעתי אל קצה הרחוב ומגדל המים כבר נגלה בקו האופק , נתמלאתי אושר והחשתי צעדיי .
אבל המקום שבו עמדה מרכולתו קבע היה ריק כעת , וחוץ מנמלים גדולות שהילכו פנים וחוץ ממחילותיהם בעצבנות רוחשת , לא נראה זכר לזקן ולחפצים .
הסתובבתי אנה ואנה ולא מצאתי סימן . רצתי אל הדוכן של גברת חושו והיא בעיניה הדומעות הודיעה לי שהאדון הזקן נפטר הבוקר ויקבר היום בשעות הצהריים המאוחרות .
הבטתי בה משתוממת ובקולי הרועד שאלתי : "ומה יהא על חפציו "?
גברת חושו העבירה יד על ראשי והשיבה : "בקשתו האחרונה הייתה שחפציו יקברו עמו".
בלב נרגש הוצאתי את ארוחת הצהריים מהסל ואת בקבוק הזכוכית ומסרתי לגברת חושו את החפצים
של הזקן וביקשתי שתדאג שיוסיפו אותם אל קברו .
אחר בסערת רגשותיי פניתי אל הים שילטפני ברוחו הנעימה, הנחתי את המכתב בבקבוק על אמת המים והגלים נשאו אותו עכשיו רחוק ממני
