פרק 23
אני חושב שהצפייה ב'סרוגים' הפכה אצלי למין מנהג, אני מקנא בהם, ואוהב אותם, רוצה להיות כמותם, ונרתע. בישיבה מנסים להכניס לנו שאנחנו הציבור הכי טוב. אני ממש לא חושב את זה. להיות חילוני היה לי טוב בהרבה! אבל לאף אחד זה לא ממש אכפת. העיקר שעכשיו אני דתי. 'דוס' שכזה. לפחות כלפי חוץ. בשביל ההורים שלי... נהייתי להם הילד שהם חלמו עליו מאז החזרה בתשובה. אוהב את הדת, לא כועס על כל הטקסים הדתיים. כמו שצריך. רק שעדיין לא מחייך לכל הדברים האלה. מברך. בשקט. אף פעם לא מוכן להיות החזן בישיבה. אבל שיסתפקו בזה. שישמחו שאני כבר לא אותו נער.
"אופק, מה המצב, נשמה?"
"רועי!! לא נפגשנו כבר הרבה זמן!!!!"
חיבוקים, חיבוקים. איך אפשר אחרת? לא נפגשנו מאז שאני בישיבה המזופתת הזו! והיינו חברים דיי טובים.
"מה המצב? מה קורה? אני רואה שנהיית 'דוס' של ממש, האא?"
"לאא... זה בשביל ההורים דלי. הם מאושרים מיזה."
"טוב, שייהנו. שמעת שטל עשה רשיון נהיגה?"
"לא... וואי. איך שבא לי לפגוש את כל החבר'ה!"
"אז תבוא... תאמין לי שלא נלגלג עלייך..."
"כן, בטח, ההורים שלי גם ירשו לי"
שוב אני מריר, אבל אני חושב שאפשר להבין אותי. לא? אני לא יכול להפגש עם החבר'ה האהובים שלי.
"אתה כועס על ההורים שלך?"
"בהחלט! אם לפחות הם היו מחליטים להיות כמו ההם..."
הצבעתי לו אל עבר סרוגי הכיפות, שצעדו חופשיים ומצחקקים
"כן, הם באמת נראים חופשיים יותר. אבל זה רק בגלל שאתה עצבני על הדת."
"אולי..."
____________________________________
אפילוג:
איזה כיף! השנה אני בשמינית, נעשה השפעה מהממת!! אני צריך לבקש מרוני שתסרוג לי כיפה, כיפה יפה. שיהיה כתוב עליה משהו כמו "להיות דתי זה לא עונש!" או משהו דומה. אני חייב לה תודות. מזל שאמא שלה חברה של אמא שלי, והיא במגזר הזה אנחנו מתכננים להתחתן אחריי י"ב, איזה כיף! עכשיו טוב לי. עכשיו אני וה'סרוגים' לא שני דברים שונים במהותם. אנחנו אותו הדבר!!!
"אופק!!"
"רועי! מלא זמן לא נפגשנו"
הוא בוחן אותי במבט שאומר שהשתנתי. והוא צודק. השתנתי. מאוד.
"אופק, אתה נראה הרבה יותר עליז מלפני חצי שנה"
"יש בזה משהו"
למה? היי! גם הכיפה שונה! אז מה? עברת אליהם?"
"עברתי."
שתיקה.
"תגיד, אתה גם מתכנן הסדר?"
"נראה. יש לי חברה. לנישואים."
"מ-ה-? בגיל זה?"
"כן, מה יש?"
"השתנית!!"
"צודק"
יש לי חיוך זורח. לא עוד מבט מתוסכל בעיניים.
להיות דתי זה לא עונש!!
-סוף-
תגובות