ובבוקר, העיר נראית
כמו אחרי מלחמה
שנינו נוסעים לאט
שלא נגיע, לדרך בלי יציאה
אתה שותק,
ואני מחפש תחנה ברדיו
שמשדרת שירים של פעם
מן החלון
אפשר לראות, את האנשים נלחמים
לקום ולא להישכח
מחלומות ותשוקה
לא הצלחנו לחבר דבר
חלמנו על עולם חדש
ופועלי הזבל, מנקים את מה שהיה
אתה שואל אותי, בלחש
לאן הולכות הזונות בבוקר?
ואני חושב, שגם להן
יש מיטה לישון עליה בבוקר
ואולי זה רק אנחנו
שחושבים על זה
ביציאה מן העיר
רגע לפני שהולכים לאיבוד
הכל הופך דומם
אין יותר קולות
אין אנשים שמתעקשים לחיות
אתה מבקש שאספר לך שוב
את הסיפור על האהבה הגדולה, שנסעה
ואני נזכר בתווי פניה
באור שבחדרה
איך ביקשתי ממנה, להישאר עוד לילה
אבל היא לא רצתה דבר
אולי זה אני, שמתעקש לחשוב עליה
והיא בכלל, בארץ זרה
מתאהבת בלי מגע
משקרת בלי בושה
גם אני, שיקרתי לה
ואז התאהבתי בה בשנייה
אתה מבקש שאוריד אותך בפינה
ושוב אתה שואל
אם הלילה, הזונות שוב יצאו לקרן הרחוב
ואיפה הן ישנות בבוקר
ואני נזכר, איך היינו נוסעים לידן
מתעלמים מכל הקושי, ורוצים את הרוך
כולנו צריכים, יום אחד של שקט
לפני שהמלחמה מתחילה
אתה יורד, ואני ממשיך בדרכי
אל עיר חצויה, שבסופה אין דבר
ביציאות, אין מחסומים, אין גשרים
מן המראה, אני יכול לראות
את הלהבות נעלמות
גם אנחנו פעם התעקשנו לחיות
