היום אנחנו יודעים
אין חיים אחרים
מתעוררים אל אותם שמיים קפואים
יוצאים מאותן דלתות
אל אותה שגרה
שהמבקשת את עצמה לשמור
כמו געגוע שאין לו זמן
ואנחנו עוד מעט שלושים
יושבים באותו פאב
עם אותה מוזיקה,
שהתמונות מתנדנדות כמו שיכורות
אנחנו לא מתים אף פעם
רק הופכים לפסלים
בתוך מציאות בדיונית
של אנשים צעירים
שלא יודעים, להשלים את הסיבובים שלהם
היום אנחנו יודעים
החיים שמעבר לכביש
לא שונים במהותם
מבקשים את עצמם לאט
בחזרה אל המסלול
תספר לי מתי התחלנו להרגיש זקנים
אם השעון עדיין לא מראה שלושים
מוחקים חלומות, מטשטשים עקבות
היום אנחנו יותר זקנים ממה שכתוב
והרבה יותר צעירים ממה שנחשוב
ולעיתים, אנחנו חושבים
שהימים נגמרים רק כדי לסמל לנו התחלות שמחכות
אבל אין, שום שלט, שום סימן
שהיום אשר יבוא, ייקח אותנו לשם
מסתכלים מן החלון
אל החיים שממול
היום אנחנו יודעים
שאין חיים אחרים
ובבקרים, על כוס קפה בדרך לעבודה
חושבים, אולי יש מפה
שתראה לנו
איך מגיעים אל הצד השני של הסיבוב
נישאב פנימה, כמו מתוך כוונה
אבל היום אנחנו לומדים, בכל יום מחדש
שאין חיים אחרים
רק שמיים קפואים
אין חיים אחרים
רק מסלולים מתפצלים
עוד מעט שלושים, כמה נבקש לספור?
שנעים ממקום למקום, חולפים על פני אינספור הזדמנויות
כמה מחקנו מהראש
כמה שכחנו עם הכאב
ובסוף היום, זה תמיד מסתדר
כי אין חיים אחרים
אין צורך בגלויה שתישלח משום מקום
כדי לדעת, שהמחר יגיע
עוד מעט שלושים, אין צורך לספור
החיים נמשכים, כי זה מה שהם
אין חיים אחרים בשום מקום
