בס"ד
הם מחליקים מטה, מגעם כה מושלם,
חומקים מידיי, אל תוך הים.
וכמו טובעים, נבלעים בפנים,
ללא חיים, הם צוללים.
נזכר בצלילים, כה רחוקים, עמומים,
הצער מהול בפנים, תמו הימים.
הקול כל כך חזק, מכאיב לי,
גרגירי החול כה רבים, צופים בי.
אותם ליבי מרטיב, שותת דמי,
הוא חודר עמוק לאדמה, כמו בני.
קו החוף נראה פתאום כה קרוב...
השמש פוצעת את גופי, חורכת את נשמתי,
קרניה עוברות דרכי, כאילו שקוף... אנוכי.
הערב מתקרב, החושך מגיע, נכנס פנימה,
ובפנים כבר אין תקווה, הכול הולך ונאדה...
ולפתע אור גדול, מושלם, עצום, יודע הכול.
הוא מאיר עלי, מבטיח עוד גרגירי חול.
"כי לכל גרגיר יש תכלית" הוא אומר,
"אך אל תשאל, לא אומר יותר".
חוזר הביתה, לאשתי היקרה,
כל מה שנשאר לי, כעת אנחם אותה.
תגובות