הוי, היכן שמתי את האוכל של נבי? הוא צריך לאכול עכשיו!!
היי! שכחתי בכלל לספר לכם מיהו נבי!
נסו לנחש מי זה? קשה, האא?
טוב, אז ככה, נבי זה הארנב שלי. רוצים לדעת איך הוא הגיע אלי. אז המשיכו לקרוא!
"רוצה לקבל ארנב?" שאלה אותי דודתי
"ארנב?" שאלתי "מהיכן? והיכן הואיגור? אצלי בבית?!"
היי! אפילו לא הצגתי את עצמי... קוראים לי ענת ואני גרה בעיר, בדירת קומות. ועכשיו אתם מבינים מדוע שאלתי כל-כך הרבה שאלות?
"ארנב? בוואדי שאני רוצה!"
תגידו לי אתם, היכן הוא יגור? בחדר שלי ושל אחיותיי? ואלי במטבח או במקלחת? נכון שאין לו מקום בבית שלנו?
"יש לי רעיון נפלא עבורך" אמרה לי דודתי, "הקשיבי ענת, נכון שאת תלמידה טובה בחשבון?"
"אכן" עניתי, "אני רק מתקשה קצת בחילוק ארוך"
"אז ענת, אמרי לי, את רוצה ארנב?"
"אהה... עכשיו אני מבינה! אני אמד את הנושא הזה, ואז את תקני לי ארנב?"
"יופי ענת, הבנת טוב מאוד את כוונתי. מסכימה?"
"בוודאי שמסכימה! בשביל ארנב חמוד ומתוק אני מסכימה ועוד איך מסכימה!!"
טוב, אז בסופו של דבר הייתי זכאית לארנב. (עברתי את המבחן בהצלח.)
"נוסעים לאשקלון?" שאלה דודתי
"קדימה!" עניתי בשמחה רבה, עלינו לאוטו, וישר לחנות החיות. היו ארנבים שחורים, ג'ינג'ים ולבנים בתוך כלוב דיי קטן. מאוד התלבטתי איזה מהם כדאי לי לבחור... בנות הדודות שלי המליצו לי פעם על החור ופעם על אחד הג'ינג'ים. אך בסופו של דב בחרתי לי בארנב ג'ינג'י שהיה דיי חמודי ושבבי.
המוכר הכניס לי את הארנב לתוך קופסת קרטון, שילמנו, ונסענו לבית סבא וסבתא במושב...
נבי, זהו שמו של הארנב החמוד והמתוקי שלי.
בוקר אחד, כשהלכתי לתת לנבי את ארוחת הבוקר שלו, גיליתי שהארז שלו - ריק!
"אוי! לאן הוא נעלם?!" נבהלתי, ולפתע גיליתי שהרצפה זרועה בגללים שלו, של נבי. עודני מביטה סיביבי ומחפשת את ארנבי, והינה זוג עיניים מאחורי מכונת הכביסה הישנה מביטות בי. "הינה אתה ארנבון שובבון!" קראתי לעברו בשמחה.
'כיצד הצליח להמלט?' הרהרתי.
את התשובה קיבלתי כשהתקרבתי לארגז. הארנב שלי, נבי, כרסם חור בארגז ונמלט משם למחסן הרחב. ואז החלטנו לקנות לו כלוב שיהיה עשוי ממתכת. אשר אותו הוא בוודאי לא יצליח לכרסם.
נבי עבר לדירתו החדשה - כלוב מתכת לבן וגדול. גדול יותר מדירתו הקודמת - הארגז.
יום יום דאגה דודתי לתת לנבי את ארוחותיו: גרגירי מזון המיוחדים לארנבים, מלפפונים, עליי חסה ומים.
אתם בוודאי שואלים את עצמכם למה דודה שלי טיפלה בנבי ולא אני. ובכן - את רוב ימי החופש הגדול ביליתי במושב, ובתקופה זו אני טיפלתי בו כמובן, אך לאחר החופש חזרתי לביתי, ושם - כפי שכבר הסברתי לכם בהתחלה - לא היה מקום מתאים לגידול ארנבים, ולכן הוא נשאר במושב.
יום אחד כשחזרתי מבית-הספר צילצל הטלפון, ומי היה על מעברו השני של הקו? דודה שלי מהמושה, ובפיה הבשורה הבאה:
"שלום ענת, טמפר איננו בכלוב... דלת הכלוב פתוחה, הכלוב הפוך על צידו. ונבי איננו. אני חושבת שהוא ברח לשדות."
ומאז נבי לא חזר אלינו.
אתם שואלים אם אני מתגעגעת אליו? אתם בוודאי מנחשים את התשובה...
-סוף!-
______________________________________________
כתבתי עם דודה שלי (יהודית בן סימון) כשהייתי ילדה ביסודי. בכיתה די נמוכה.
