להיות דתי זה עונש? פרק 20
וואו. קשה לי בישיבה החדשה בלי אף אחד מהחברים שלי מהישיבה הקודמת, או לפחות מהתיכון שבו למדתי לפני 'שיגעון הדת' של ההורים שלי... אבל אני מקווה שלפחות בבוא הזמן אני ארכוש לי כאן חברים שיבינו את השנאה שלי לדת המגעילה הזו. ככה לפחות אני אסבול פחות. כי יהיה לי עם מי להזדהות בכל הנושאים האלו. אולי אמצא עוד מישהו שלא נותנים לו לקרוא את כל הספרים היפים והוא מתוסכל מיזה. מי יודע? למה שאני אהיה היחיד שנתקע בנושא הזה? שעוד חבר'ה ידפקו... סתם. לא. אני לא עד כדי כך מגעיל... אבל קשה לי להיות בתוך כל התסכול הזה לבד. אני חפץ בעוד מישהו.
* * *
"היי!!"
"שלום?"
"אתה אופק, נכון? התלמיד החדש?"
"אכן כן" חייכתי אליו
"אז יש לנו שמות דיי דומים, כי לי קוראים אפיק" עכשיו הוא חייך,
"כי...?"
"לי קוראים אפיק..." צחק צחוק מתגלגל
"אני מאוד שמח..." עניתי לו בקול משועמם אגב פיהוק,
"איזה חוסר טקט..." הוא צחק, "אבל לא נורא. אני חושב שגם אני הייתי כזה, כלומר כמוך, כשהגעתי לכאן ועוד לא הכרתי אף אחד."
"הידד!" קראתי, בשמחה מעושה, והוא חייך אליי בסלחנות
"אתה בסדר, אתה. אני חושב שאני כבר מתחיל לסמפט אותך."
"טוב, אז לפחות חבר אחד יהיה לי בישיבה המטומבלת הזו."
"למה אתה ככה מדבר על הישיבה? מה עדיף לך? ישיבה של ערסים?"
"אולי. אני כבר לא בטוח שלא."
"תגיד, מי בחר שתהיה בישיבה הזו? אתה או ההורים שלך?"
"אני."
"נו, אז למה אתה ככה משמיץ אותה?"
"ולמה לא? אני בחרתי בין שתי ישיבות דפוקות. זאת – דפוקה פחות, והשנייה – דפוקה יותר. וזה לא שהייתה לי בחירה מי יודע מה. הבנת?"
"אבל אתה בחרת. בכל זאת, בזאת!" קרא אפיק (שכבר נהיה מעצבן!!) בניצחון
"אמרתי לך..." התחלתי להיות מעט קצר – רוח "כי היא הייתה הפחות דפוקה."
"אז אולי לפחות תשמח שאתה בישיבה הפחות דפוקה?"
"לא רוצה. אתה תמיד היית מהטיפוסים האופטימיים האלה?"
"כן, למה?"
"כי אני מזה לא."
הוא הסתכל אליי, לא מבין,
"אני פסימי. רואה שחורות. אז אולי פשוט תרד ממני כבר?"
"אבל... אבל..." גמגם במבוכה, מסמיק. ואני כבר התחלתי להרגיש לא טוב עם עצמי. בסך הכל הוא בא בכדי להיות נחמד אלי, ואני חוטף עליו עצבים ושופך עליו את כל הכעס שיש לי על הדת הזו, ועל כל מי שמקיים אותה. אז עכשיו... עכשיו... שמא אתנצל? אבל אני גם מרגיש ממש לא נעים להתנצל. מה עושים?
"לא התכוונתי לפגוע." אמרתי לו לבסוף, קצת קריר משהו
"לא פגעת. סתם הבכת..."
אני חושב שהוא חזר להיות בחור חופשי ומאושר כמו לפני דקה. מעולה. מה אני צריך להסתבך איך שאני נכנס לכיתה הזו עם אחד התלמידים? שמי יודע? אולי באמת נהיה חברים ביום מן הימים?
"טוב, אז בכל זאת – קבל את התנצלותי..." הרגשתי פתאום חופשי להתנצל לפניו. הוא נראה לי אחלה בחור. הלוואי שנהיה חברים בבוא היום.
"סולח" חייך גם הוא, חיוך חמוד, משוחרר כל-כך. הלוואי שגם לי היה את האומץ הזה. להיות משוחרר כזה עם חבר שאני מכיר בקושי.
חייכתי אליו, ונפרדנו.
"אופק?"
"כן, אמא?"
"אני רואה שהיום אתה מחייך, קרה משהו נחמד בישיבה?"
"בבית-הספר?" שנאתי את המונח 'ישיבה', והתעקשתי לקרוא לה 'בית-ספר'.
"כן," נאנחה
"מה זה משהו נחמד?"
"נו... אתה יודע?"
"למה את קוראת משהו נחמד?"
"לא יודעת... איזה חבר חדש פתאום, או משהו כזה"
"גילינו, אני ואפיק, שיש לנו שם דומה לחלוטין."
"אפיק?" היא נשמעת תמהה
"אפיק."
"שזה?"
"חבר מבית-ספר החדש." עניתי. מתעקש להשתמש, עדיין, במונח 'בית-ספר'.
"אהה,"
בהיתי בה. שותק.
"אתה לא יכול לספר לי יותר? אני חייבת לשאול ולשאול ולשאול כדי לקבל תשובות מפורטות?" היא נשמעה מעט עצבנית. מגיע לה. לולא היא לא הייתי מגיע לישיבה. לולא היא ולולא אבא, ליתר דיוק.
"ספרתי כבר."
"טוב" נאנחה.
* * *
"שלום אופק!"
"שוב אתה? האא, נחום? לא מסתדר דקה בלעדי?"
"לא... חשבתי שאתה הוא זה שלא מסתדר בלעדיי..."
"נניח..."
מזל שיש לי את נחום, לפחות, ככה אני לא מרגיש אחד בלי חברים... לפחות!
* * *
היום ראיתי אותם. את הנוער של הכיפות הסרוגות. כמה חבר'ה ככה ביחד כזה, הבנים והבנות שלהם היו ביחד. קינאתי בהם, אבל לא מאוד – אחריי הכל, גם הם דתיים, ואני והדת הזו - ברוגז. בעצם נראה לי יותר שאני ברוגז עם אלוהים... לא עם הדת שלו. הדת שלו היא רק אחד הסמלים, מבחינתי, שלו. למה הוא היה חייב לתקוע להורים שלי את זה בתוך הראש? אני לא רוצה להיות כזה!!
אבל הנוער ה... ה'סרוג' הזה היה נראה מה זה מאושר! הלוואי שגם אני הייתי מגיע לזה. הם היו נראים כמו סניף של איזו תנועת נוער. שכחתי איך קוראים לתנועה שלהם. משהו עם עקיבא, אולי. חבל שלא יכולתי להצטרף אליהם. הם בטוח הרבה יותר 'מכייפים' מאשר הנוער ה'שחור'. נראה לי שלא הייתי מתנגד להיות חלק מהם... אני רואה שההתנגדות שלי לדת הזו הולכת ופוחתת. אבל אבא ואמא בחיים לא יתנו לי להיות 'סרוג'. אוף! נראה לי שאצלם הרבה יותר טוב מאשר אצלנו. אני מעדיף אותם על פני ה'שחורים'.
"אופק! אתה נראה מהורהר..."
"נכון, אפיק."
"על מה אתה חושב?"
"על... על הנוער של הכיפות הסרוגות."
"קוראים להם 'דתיים לאומיים'"
"אפילו השם שלהם יותר יפה משלנו. 'חרדים'" אמרתי במעט בוז
"למה?"
"כי אני לא חושב שלפחד זה כזה דבר טוב."
"אבל זה לפחד מאלוה!"
"ואז מה?"
"אז אולי זה כן טוב?" שאל בנימת שאלה מהססת
"לא יודע... אני עדיין חושב שהייתי מעדיף להשתייך אליהם" ובידי החוויתי על הצעירים בעלי הכיפות הסרוגות והצעירות חסרות הגרביים,
"האמת היא שגם אני" אמר אפיק, במבט עורג, "אתה יודע? רוב המשפחה המורחבת שלנו מצד האבא היא כזו, רק שאבא שלי החליט כשהיה צעיר ל'חזור בשאלה', כמו שהם מכנים את אלה שהיו דתיים ואינם, והתחתן עם אחת שאף היא לא הייתה דתייה במיוחד, ואחר-כך חזרו שניהם בתשובה, והפכו לחרדים. מה שדפק גם אותי. ואת כל האחים שלי."
"תאמין לי שאני מה זה מבין אותך. אפילו שאצלי זה לא היה ככה."
"אני מאמין לך..." הוא חייך, ונפרדנו.
