מפרץ שכוח

מזח, צור-בזלת נשכח;

גל-עד לפאר אשר חלף.

וברבות העת אז טווה הזמן

קורי ארג של ירוקת סרוחה

שם איוותה לה השממית משכן.

ואלי חגווי עבטיט עזובים,

יתקצף או אז נחשול אדיר,

רועם בגאונו גאה כאביר.

אדוות הגל שועטת-גועשת

ובסופות חשקי מתמזגת-מתפלשת;

בחרדה תרחף חוששת-מעולפת,

לא-עוד המישבר !!!

או אז נטלה עיני מכחול צייר

והציבה על לוח לבב –

את גופי כמסגרת לטוהר יופייך.

לנצח אהובי בשיר יחיה,

כשלהבת פרומתאוס לעד תקדח..........

28/03/2000