עיניי נעצמות, חמים כל כך כעת,

כתינוק המתכסה תחת תלאי שמיכת הצמר.

הגיצים האדומים המרצדים על שחור הלילה,

נראים ככוכבים על שמי רקיע האינסוף.

נעטף בחום השמש, מחבק האהבה,

לא נותן לה לעזביני, כי ארגיש כה מבודד.

מביט אל המרום ורואה בו את פנייך,

מחייכות אליי כמו פעם, כשישבנו לתומינו.

נושק על ראש מצחך, הענוג בעול הילות,

אוחז כילד רך, בידייך החוסות.

יושב ומנגן לך כל שירי אהבתי,

וכומס הס לאזנייך, עוד רֶשֶם אחרון.

רז המגלה את סוד אהבתינו,

סוד כל הכמיהות אל זיק עינייך הנוגות.

והנה את מרקדת מתוך גלי האש,

תופסת אישוניי שכספו רק לראותך.

לוחשת "קום נא נער, אחוז בשתי ידיי,

ונפסע יחדיו אל עַל, על חֶרֵש שביל הכוכבים.