בס"ד
לאחר שנים של גלות וצרות
באו ישראל לארצם ובנו את משכנם.
והארץ מדממת כל השנים,
דמעות, מלחמות ופיגועים.
ובניה? בונים ובוכים, בוכים ובונים.
בנו הבנים את הארץ ובנו מדינה
משטרה, ממשלה, תקשורת וצבא.
מלחמות רבות ספגו לאורך השנים
ומהם מלחמה אחת מיוחדת, ששת הימים.
בה קיבלו מתנה את קברי אבות
הר הבית, שכם ועוד כאלה מקומות.
אבל לאחר המלחמה נחלקו העם לשניים:
אלה שמחבקים, אוהבים ובונים
ואלה- שלא רוצים להיות כובשים.
והמשיכו השניים- כל אחד בשלו
אלה בונים ואלה צועקים.
ימים עברו, רציחות נוספו הרבה
אכן, מלאך המוות עבד מאוד קשה.
ועלה לגדולה אחד
שנבחר להנהיג את העם.
והימים, ימי כאב ובכיה
ולעם כבר לא נותר נחמה
ונדבקו כולם בחולשה עצומה.
בא המנהיג והעלה הצעה
להתנתק מהאומה היהודייה
מספיק קודש, מספיק אדמה
להתנתק מהכל, מכל ערכי האומה.
וההגה התחזק ופיטר הילוכים
והדלק? כמו ביוב חלש.
ובשמיים? מה בשמיים?
ריבונו של עולם סופק כפיים.
ושואל- עד מתי בי לא יאמינו?
העם- עם קשה עורף הוא!
והמנהיג הזקן והחלש בשלו ממשיך
והאהובים שם למטה בהפגנות ושרשרת אנושית.
דופקים על דלתות של משפחות, מדברים על ליבם
שייזכרו- מה המיוחד בנו העם?
ובכנסת- כולם יפים...
ובתקשורת- שומרים על אתרוגים...
ובבתי המשפט- אין צדק, אין דין ואין דיין
השופט הפך לגנב.
והימים מתקרבים והגזירה כבר באופק,
וציבור אחד עדיין לא איבד כוח וחשק.
מנסה בכל כוחו לשנות את הגזירה
כי היא קשה, איומה, לאומה כולה.
אך נתן הקב"ה רשות לרוע,
והחל הוא להשתולל ולפגוע,
וכולם שם למטה זועקים ובוכים
קורעים את השמיים ואת ספר התהלים.
ועוד חודש לקיום הגזירה
והעם בוכה ולא רואה ישועה.
בה הים, הים התכול של גוש קטיף
והחל לומר את דברו- לפני בוראו:
"ריבונו של עולם, ראה נא
ראה את תושבי חבל קטיף ועצמונה,
איך הם באים אליי זכים ויפים
אוהבים אותי ואת מימיי.
באים אליי בצניעות ובשמחה
כדי להתחבר אליך, ולצאת עם נפש טהורה.
איך תיתן להם ממני להיקרע
איפה יוציאו את הרוע מהנשמה?"
הנהן בראשו הקב"ה ואמר:
"שתוק, כי כך עלתה לפניי."
קמה האדמה, וכולה זועקת
חלקה חומה וחלקה מדם אדומה:
"טובי בניך מסרו פה את נפשם, עליי האדמה
חייבת אני למצוא להם נחמה.
ריבונו של עולם! 2000 שנה לא נתתי
לאף אומה להצמיח פה ֵפרי.
חיכיתי להם, לבניך האהובים
שיחזרו מהגולה הארורה,
והצליחו להפריח השממה,
והכל בקדושה ואמונה.
וזיכו את עמם לאכול בטהרה.
אל תפקיר אותי אצל אלה הרשעים,
אל תמכור אותי כמו יוסף- לישמעאלים.
וריבונו של עולם מזיל דמעה
אך מנענע ראשו ללא הסכמה.
בא לפניו ירמיהו, קורע את בגדיו וזועק:
"ריבונו של עולם!
הבטחתני- לאחר תשעה באב: נחמו נחמו עמי.
מתי תאמר להם? מתי?
הבטחת שטרם יצעקו ואתה תענה.
מהר- תנחם, תביא גואל.
את נבואות החורבן שלי קיימת-
מה עם נבואות הנחמה?
שמא יאמרו חו"ש- אין צדק שם למעלה?!?"
עוד ירמיהו צועק ובאה אישה-
ואת האישה מלוות 4 בנותיה- יפות וזכות.
האישה- שמה טלי,
את בעלה השאירו הזדים שם למטה.
וטלי הצדקת ממררת בבכי-
"לקחת לאישי את בנותיו ואת אישתו,
האם תיקח לו גם את ביתו?"
וטלי, בענווה, עם 4 בנותיה חוזרת למקומה.
והקב"ה, והמלאכים שמסביבו דמעות מורידים,
ושם למטה- יהודים יושבים ובוכים.
ובא מלאך שאחראי על דמעותיהם של ישראל,
לוקח באר ענקית וממלא בתוכה דמעותיהם.
והבאר מתמלאת, וספר התהלים רטוב
ולוקח הוא את הבאר ומניחה מתחת לכסא הכבוד.
ומבקש הוא מה':
"קח את הדמעות ומחק בהן את הגזירות!"
עולה יוחנן, ממקום של ישראל הקדושים,
חייל שנהרג ונקבר בחולות נווה דקלים.
וזועק הוא לה' וכל חללי המערכות אותו מלווים:
"איך אוכל לראות את משפחתי כך?
אורזת את חפציה וגם את קברי?
איך תוכל נפשם לשבת עליי שוב שבעה
עליי ועל שנחרב ביתה?"
וישראל שם למטה את כולם אוספים,
ברחובה של עיר ובכותל יחד מתפללים
"לעולם, ה', דבריך ניצב בשמיים"
זועקים הם למרומים, ושופכים דמעות כמים.
והכותל- כבר לא יכול לספוג עוד
"מחל להם, ה', מחל להם...".
ובאים גדולי הדור שלנו, בארץ
ומוסיפים להמולה למעלה וגוזרים:
"היה לא תהיה"
ובוכים עם שאר העם הכמעט שבורים.
והעם, מהם מתעודד
ולוקח מהם את הכוח להמשיך להתפלל.
הלא- איך אפשר להתפלל בלא אמונה?
זה כמו להתפלל בלי נשמה.
ואומרת ילדה קטנה או גדולה שם למטה:
"האם תפילתי שם בכלל משפיעה?"
והקב"ה מנענע ראשו ואומר:
" לא תדעי לעולם כמה עוזרת דמעה קטנה
כי אם תדעי, תשלל ממך הבחירה."
ובינתיים ממשיכים הם- וישנים בשקי שינה
נוטפים חום ומלאי זיעה.
וגם את הזיעה הזו שומר האל.
וכולם צועקים, לפי בקשת הרב "שמע ישראל".
והזמן מתקדם, והגזירה עדיין לא בוטלה
והאנשים בגוש לא אורזים כדי לא לקדם את פני הרעה.
ונראה שאין סיכוי, ייפול הגוש
ומשתדלים, הצדיקים הללו, לא להיכנס לייאוש.
עלה מלמטה, שר צבא ישראל,
וצועק הוא לה':
"מינית אותי לעזור לחיילים,
לנצח אויבים ולא אחים.
למה אתה נותן לי לעשות את זה, ריבון העולמים,
להכאיב לבנים משתי הצדדים?
ובאו כלב ויהושוע וטענו:
"חטא מרגלים אחד הספיק!
הפעם- תן למיעוט לנצח סוף סוף.
כי דמוקרטיה היא טובה
רק שלא היא לבד מטרה."
עלה משה רבינו וחיזק דבריהם:
"בחטא המרגלים, היה מנהיג לאומה,
עכשיו, המנהיגים מלאי סרחה.
לא עת טובה היא למנהיגות
נדבק העם מהמנהיגות שברוח חלשה
לכן- סלח נא לעם 'אל נא, סלח נא לה'"
וביום רביעי- ארבעה ימים לפני תשעה באב
כשיֵצא הוא- תיכנס הגזירה,
התכנסו כל טובי בית ישראל בכותל-
לתפילה המונית אחרונה לפני קיום הגזירה.
ולא נראתה עוד תפילה כזו מעולם בכותל
צפיפות גדולה והתרגשות עוד יותר.
והייתה הרגשה של כוח, של עוצמה
שמכירים אותה רק אצל זו האומה.
וכולם שם בכו והתרגשו- וצעקתם הייתה נשמעת בכל הארץ.
ובשמיים?
צעקתם נשמעה מסוף העולם ועד סופו.
ומי לא הגיע עד כסא הכבוד?
משה, אהרון, האבות הקדושים, התנאים, האמוראים והשופטים.
רעידת אדמה התחוללה בשמיים
וכולם צועקים ובוכים ליושב שמיים.
וה' שותק, מקשיב ומזיל דמעות-
הרבה יותר מדמעות של כולם ביחד שלפניו מתוקות.
כי לה' כואב, כואב מאוד חילול ה'
אבל כואב יותר- כאב הלב.
ונכנסה שבת, שבת אחרונה
ואפילו סעודה מפסקת לא הייתה.
כי ככה היה השנה, לא היה הפסק בכלל
לא היה כל הבדל בין תשעה באב ליום שלאחריו.
ועדיין, הצדיקים שם בגוש-
מלאי אמונה בה' ובצדקת דרכם.
אף שעלולים הם לאבד את כספם ורכושם
תולים את ביטחונם וכך גם מחנכים את בנם.
ולה' חשובה אמונה זו יותר מכל דבר
ורשומים הם אנשי הגוש שם למעלה בדיו נחתם,
שיבוא המשיח- הם יהיו הראשונים
לקבל את פניו- ולקבל ניחומים.
יצא תשעה באב- אך לא באמת יצא
כי הגזירה בשמיים כנראה נחתמה
ובאו חיילים ותלשו אנשים
מכור מחצבתם, מביתם ומזיכרונם.
ושכינה צועקת, עם המתיישבים
וכל הצדיקים האמיתיים שבדורנו ובכל הדורות לפנינו
עומדים ליד כסא הכבוד וממררים בבכי
ופתאום שומעים זעקה:
זו רחל אימנו היקרה,
חולת אהבה,
שבאה למחות דמעה.
וצועקת היא רחל, צועקת ובוכה
וריבונו של עולם עונה לה:
"מנעי רחל,
מנעי קולך מבכי
ועינייך מדמעה,
כי יש שכר לפעולתך
ושבו בנים לגבולם"
עם ישראל בוכה,
גדולי כל הדורות בוכים,
מלאכי מרום מקלסים ובוכים,
כולם בוכים,
וגם ריבונו של עולם בוכה ואומר:
"בניי,
אוהב אני אתכם.
וכל מה שאני עושה לטובה אני עושה.
את ארץ ישראל לכם הבטחתי,
ושיחזור הגוש זה לא תקווה...
זו הבטחה!
ועוד אני מבטיח:
יום יבוא והאש השורפת מבתי הכנסת
דווקא אש החורבן- ממנה תידלק המנורה בבניין.
גזרתי בתורתי שבעה ימי אבל,
ושלושים... ושנה...
אך לא כתוב בשום מקום יותר משנה.
לאחר הזמן צריך לקום, לזכור,
ולנסות...
לא להבין!
לנסות...
להרכין ראש,
לבטוח...
ולהאמין,
בי, ובמשיח צדקי.
אומר אלוקינו: נחמו נחמו עמי."
