פיהקתי. השיעור לא עיניין אותי כהוא זה , אבל המורים שלי לא שמו לב, הם החליטו שצריך ללמד גם את החומר הזה - המשעמם כל - כך. שמתי לב שעוד הרבה חברים מהכיתה מפהקים בעייפות שיעמום, ככה שהתחלתי לחשוב שאני ממש לא מבין - בשביל מה הם היו צריכים לעשת לנו את השיעור הזה? הוא כל - כך משעמם! אבל מה? אני טיפוס שמשתעמם מכל שיעור... ככה שאולי בגלל זה אני חושב שזה שיעור שכל - כך טיפשי לעשות, כלומר - ללמד - אותו. אני לא מבין מה יעזור לי בחיים כל הדברים האלה, אני רואה אלפיי אנשים מובטלים - שדווקא התעודות בגרות שלהם מקסימות. אז למה? אין לי כח. אם אני כבר אהיה מובטל אז אני מעדיף שזה יהיה ככה שגם אין לי שום תעודת בגרות, בשביל מה אני צריך אותה? בשביל שאת כל ימי נעוריי אני אשרוף ככה?
אני חושב שפעם, כשהייתי ילד קטן יותר, אז אני כתבתי איזה שיר שמדבר על החופשים, על זה שזה ממש באסה שנגמר לי החופש הגדול, או, שמא בעצם, זה היה לי על חופשת הפסח, אני אחפש אותו.
כן, הנה, מצאתי!! והנה הוא, השיר;
'היה לנו חופש ארוך במיוחד
היה לי כיף, היה נחמד
ברגע שבו ראיתי לחמים
הייתי עצוב - לגן חוזרים
בפסח יש לי חופש כיף וארוך
מחליפים בסנדל את הנעל עם השרוך
מתחילים את הקיץ, פוגשים ידידים
ולסבא שלי באו כל הנכדים
שיחקתי במרץ שיחררתי פראות
רציתי עוד חופש - זה כיף! זה ברור!
אבל כשהחופש נגמר - לגן נשלחתי
והרגשתי עצוב, נורא התאכזבתי!!'
זה השיר, איזה כיף שמצאתי אותו, ככה אני מגלה שלא השתנתי הרבה מלפני איזה חמש שנים, אז, כשכתבתי את שיר הילדים הזה... אני חושב שאני מרגיש יותר טוב כשני קורא את זה, כי אני נזכר שלא רק אני אהבתי את הרעיון שהסתתר לי מאחוריי השיר הזה, אלא כל חבר ואו בן דוד שהראתי לו את זה. וזה אכן דיי מעודד אותי לחשוב על זה.
ניראה לי שהמורה סופסוף עבר נושא, אולי עכשיו כדאי לי להקשיב? מזל שהוא לא שם לב לחיפושון שעשיתי לי בתוך הקלסר, ששמה אני טורח לשכן את רוב השירים שאני כותב. מזל. אני לא צריך איתו עוד צרות. יש לי מספיק, מוטב לי להשתדל להיות ילד טוב, לפחות אם הציונים שלי לא משהו - שההתנהגות שלי תהיה כזו. לא כדאי לי? אני חושב שכן. ככה לפחות יהיה לי ציון טוב בהתנהגות... בעצם, אני כבר לא זוכר אם בכלל יש כזה ציון בתעודה של התיכון הזה. מסתבר שאני כבר לא יודע כלום לגביי ציונים. לא נורא. אוליי אני אהיה משורר בבוא הזמן. מי יודע?
אני חושב שעם כתיבת שירים טובים דווקא ממש אין לי בעיות, יש לי המון שירים שכתבתי. לא רק את השיר ילדים ההוא. כל השירים שלי מונחים כאן - בתוך הקלסר שלי, וליי כדאי לי לשלוף עוד אחד? בא ניראה... בא ניראה... כן. הנה:
'שמש נישאת בשמיים
מאירהמוארת, מחפשת טובה
אני מסתכל על רגליים
לא מרים את הראש לכיוונה
השמש צריכה להאיר
לי אין תפקיד שכזה
אני לא מרגיש מאיר
לפעמים אני הוזה
מחפש טובות בעולם
מסתכל על חברים מסביב
צופה מרחוק בכולם
בכל עונה, חורף, קיץ, סתיו, ואביב.'
אחח, גם זה שיר שכתבתי אחריי סיבוך עם משהו, כנראה, לא זוכר עם מה בדיוק, זוכר רק שלא הייתי מרוצה עם הסיבוך הזה, רבתי עם כולם, אני חושב. אין לי כוח. אין. לפחות אז לא היה לי את הדבר הזה שנקרא 'כוח'...
אולי אני אנסה להקשיב לשיעורים? אולי אני אנסה להיות טוב יותר עם אנשים? אולי הכל יעבור לי? כל התחושת כבידות הזו? נמאס לי, אחרי הכל - אני חושב שדווקא יש לי מוח בתוך הראש הזה, המונח לי על הכתפיים. ננסה להתחבר עם כולם. כי -'למה תמיד אני צריך להיות לבד ונפרד מכולם?' ננסה, אולי יהיה לי טוב יותר ככה. אולי.
* * *
אני חושב שכל המחשבות ההן, מלפני חודש - חודשיים, באמת עזרו לי! עובדה. עכשיו אני יותר עם חברים, יותר מסתדר בחיים שלי, יותר הולך לי בלימודים, ואני פחות משתעמם. כנראה שהייתי צריך לחשוב על זה. כנראה.
'אלוקים! תודה על העזרה
עכשיו הכל נהיה טוב יותר
אלוקים! תודה על העזרה
על החיים של עכשיו לא אוותר!
הכל פתאום זורח לי
החברים, הלימודים,
כלום כבר לא בורח לי
הכל כאן בשבילי מקסים!
אלוקים, לך התודה!
עכשיו אני כבר מאושר מאוד
כבר לא מרגיש כמו סתם עובדה
אני אחד שזקוקים לו מאוד.'
