פרק 16

אני חושב שאני מתחיל להיזכר במשהו... בהתחלה אבא לא הרשה לי ללמוד בישיבת חוזרים בתשובה. הוא פחד שיהיו שמה כאלו שלא יאהבו ממש את הדת החדשה שלהם - ולכן אני עוד עלול להיות כמותם, אבל עכשיו אני נזכר שאחרי שהוא ראה כמה אני לא מסתדר עם הישיבה החרדית המטופשת הזו - אז הוא הבין שכדאי לי ישיבת חוזרים בתשובה. וטוב שהוא הבין. אפילו שלא מאוד רציתי בהתחלה ישיבה כזאת... עכשיו אני מתחיל להבין שבאמת שם עשוי להיות לי טוב יותר. אמנם הגיוני שיהיו שם חלק מהסגנון של אבא ואמא - שהם יותר מידי, אבל יותר מידי! מתלהבים מהדת הזו. אבל גם הגיוני שיהיו שם חבר'ה כמוני. מה עדיף לי? הסיכוי או הסיכון? ניראה לי שעכשיו עדיף לי הסיכוי. ננסה. מקסימום - תמיד אני אוכל לחזור לכאן, אני מניח.

*    *    *                                                      

"אבא...?"
"כן? אתה רוצה משהו, אופק?"

"כן, אתה זוכר שהצעת לי ללכת לישיבה של חוזרים בתשובה?"

"זוכר, כן, למה? מה נזכרת בזה עכשיו?"

"התחלתי לחשוב ש... אולי כדאי לי משהו כזה? אולי רק ככה אני אוכל להיות עם חברים שבאים מסביבה כמו שלי... לא יודע... חשבתי..." מעניין, אני חושב שאני מסמיק... למה אני מרגיש נבוך? בגלל שיעני ככה הוא עוד עשוי לחשוב שהתחלתי להסכים עם עובדת היותי חרדי? מי יודע... אולי. העובדה האחרונה שאני מסכים איתה! הדבר האחרון שאני עוד צריך בחיים שלי זה את הדת הזו. אבל בסדר. לא משנה.

"אתה באמת רוצה? אז אני אברר לך על ישיבה טובה של חוזרים בתשובה. אתה רוצה שזה היה קרוב לבית, או שמא אתה מעדיף את זה עם פנימייה? הרבה פעמים אלה שבפניות הן הטובות יותר, אני חושב."

"ככה זה עם תיכונים בכל מיקרה." הוספתי

"כן, אתה צודק..." הוא מחייך אליי....! הוא מרוצה. מעולה. לא היה לי כוח שאולי הוא יכעס עלי. זוהי ממש ממש לא משאת חיי... במיוחד כשאני זקוק עכשיו לטובות ממנו. זה ממש מעולה שהוא מרוצה ממני עכשיו. הגיוני גם שהוא אפילו אוהב את העובדה שאני יותר נחמד אליו עכשיו, וגם זה שאני מבקש ממנו

משהו שהוא הציע לי לא מזמן מן הסתם מוצא חן בעיניו. מצוין! מעולה של ממש!

"טוב, בן, אם אתה רוצה... אז אני אברר לך. רק שעוד לא אמרת לי - עם פנימייה או שמא בלי?"

"אני חושב שאני מעדיף בלי פנימייה. מה אתה אומר?"

"כן, ניראה לי שגם אמא תשמח לישיבה קרובה לבית. אני אברר לך עם הרב."

"רק אמא תהיה מרוצה מיזה?" העמדתי לו פני נעלב "ואתה? מה אתה תהיה? לא מרוצה? אולי אתה תהיה מאוכזב? אהה, אבא? הסבר נא זאת לי...?"

אבא שלי מחייך, בשנייה הראשונה אני חושב שהוא נבהל, כי הוא חשב שבאמת נפגעתי לו. לקחו לו כמה שניות כדיי לקלוט שלא ממש... אני צוחק איתו.

"תשמע, אופק, אני אדבר עם אמא, ונמצא לך כבר ישיבה שתהווה 'מוסד' מתאים יותר בשבילך..."

"מוסד? תודה על השיוך השלילי..."

"מה שלילי בזה? כל דבר מהסוג הזה פחות או יותר נחשב למוסד, הלא כן?"

מה נסגר איתנו? למה אנחנו התחלנו לדבר בשפה גבוהה כזו? שנינו מרגישים בוגרים? זה מתחיל ממש לשעשע אותי, וגם אבא ניראה מרוצה מכל העסק הזה... מעולה. ככה הוא בטח יריב איתי פחות על כל צעד בחיים החדשים והמרגיזים הללו. טוב, אגיד לו שידבר עם אמא.

"טוב, אבא, אז אני מבין שאתה מדבר עם אמא, ואחר - כך אל תשכח ליידע אותי מה החלטתם, אתה יודע... גם אני צריך לדעת לאיזו ישיבה אני צריך ללכת, לא?"

"בהחלט, בהחלט,"

הוא ניראה מאלה מלאי הסיפוק ורוחב הלב... מעולה. עכשיו אפשר לפרוש לחדרי.

*    *    *

הטלפון שלי מצלצל. מעניין מי זה. מספר לא מזוהה.

"הלוו?"
"שלום! אופק?"

"כן?" מוכר לי הקול של הבחור, מעניין אותי ממש מי הוא!!

"זה נחום"

"נחום? אבל אין לך פלאפון, לא?"

"אתה הראשון שזוכה ממני לשיחה מהמכשיר החדש שאבא שלי קנה לי עכשיו! איך אני אלייך?" הוא צוחק בחביבות, קצת חבל לי שבקרוב כנראה שאנחנו כבר לא נהיה באותה הישיבה. אבל - אין לי מה לעשות. אני לא רוצה להישאר בישיבה 'שחורה', מה שנקרא. אז אני פשוט אאלץ להיפרד ממנו. נשמור על קשר טלפוני. הינה - עכשיו הוא קיבל פלאפון...

"תתחדש... אתה חבר מקסים! לא מושלם, כי מושלם זה רק אני... אבל מקסים!" נצחק אליו גם כן קצת. אולי כדאי לי לדווח לו שאני רוצה לנטוש בקרוב את הישיבה שלנו? ניראה לי שאני אעשה את זה. "נחום..."

"כן?"
"אתה יודע... הפלאפון הזה... הוא טוב גם כי אני רוצה לעזוב בקרוב את הישיבה הזו... והינה - קיבלת פלאפון. שבזכותו נוכל לשמור על קשר! נו, מה אתה אומר על זה?"

"עוזב את הישיבה למה?"

"כי אני לא מסתדר בה טוב כל - כך. אני מעדיף ישיבה שכולם בה באו מרקע כמו שלי... אתה מבין אותי?"

"בהחלט, בהחלט..."

"טוב... העיקר שאתה מבין אותי..." ניראה לי שהצחוק שלי עכשיו נשמע קצת נבוך. לא נורא. נקווה שהוא לא חין. ואגם אם הו כן הבחין בזה - אז זה הגיוני שהוא שם לב שזה מביך אותי, ולא ידבר על זה איתי עוד. לא עכשיו. בכל אופן.

"טוב, העיקר שאתה שמח... אין לי עוד מה להגיד לך... סתם רציתי להשוויץ במכשירי החדש, אז צלצלתי אלייך, אני מקווה שאתה באמת שמח בשמחתי... ו - בביי..."

"ביי!"

נחמד! הוא ממש מסמפת אותי. אבל אני לא מרגיש יכולת לסבול עוד בישיבה הזו. אני לא מסוגל לסבול את כל הדת הזו על ראשי. זה ממש מתחיל לתסכל אותי. אז אני בכל זאת שמח שאבא אמר שיברר לי על ישיבה לאנשים כמוני. סוף סוף אני אוכל להיות עם חברים נורמאליים... ומי יודע? אולי עוד חבר שלי סובל מדבר כזה, ואני רק לא יודע - וגם את אותו החבר דחפו לאיזו ישיבה? ואולי ככה אנחנו עוד נוכל להיפגש בישיבה החדשה, של החוזרים בתשובה? מי יודע. אולי...

*    *    *

"אופק?"
"כן, אבא?"

"אני בררתי לך על ישיבה"

"כן? ומצאת לי משהו שיהיה קרוב לבית?"

"ניראה לי מצאתי לך משהו טוב."

"מעולה! יש שמה ילדים שאני מכיר?"

"זה כבר לא כל - כך ילדים..." חייך אליי אבא שלי, "תם אפילו כבר דיי בחורים... טוב. אולי אני נסחף" הוא הוסיף למראה הפרצוף שלי "אבל ילדים אתם בטוח לא. נערים אולי אתה מתכוון"

"אולי, אז מה? יש שמה כאלה שאני מכיר?"

"אני לא יודע מי מבין כל החברים שלך חזרו בתשובה. אבל אני מאוד מקווה שכולם."

'ואני מקווה מאוד שאף אחד...' חשבתי לעצמי בלב. רק זה חסר לי... שאבא שלי ישמע אותי אומר לו גם את זה...

"אז מה אתה אומר? אתה רוצה ללכת לבדוק אותה?"

"בהחלט!"

"אוקיי... כלומר - אני צריך להגיד להם. מתי אתה רוצה? מתי אתה יכול, כאילו?"

"אני יכול בכאילו או בבאמת? בכאילו אני יכול בכל יום ובכל שעה, ובאמת - אני יכול שבוע הבא, אני חושב... אני רק צריך לברר בוודאות."

"אחלה, אז אני גם אברר לך מתי נוכל..."

"נוכל?"

"כן, אלא?"

"לא יודע... גם אתה בא איתי?"

"ניראה לי. למה שאני לא אבוא איתך?"

"לא יודע... אתה אבא שלי. ולא המלווה שלי. אני טועה?"

"בהחלט! תה הבן שלי. אז אני כן אמור ללוות אותך להרבה מקומות - הלא כן?"

"טוב, אז תלווה אותי."

"אחלה!"

*    *    *

עכשיו אני לבד. בחדר שלי. ואני לא יודע מה כבר יותר כדאי לי... לוותר לגמרי על הישיבה החדשה - כלומר - להגיד לאבא שלי שבעצם אני לא ממש מעוניין בישיבה חדשה, וככה להתפטר ממלווה - או, שמא, ללכת איתו, ודיי.

זה כזה מתסכל שהוא עדיין מסתכל עליי כעל התינוק שלו!! אבל... אין לי מה לעשות כנגד זה. אני הבן היחידי שלו, שלהם, ולכן אני חושב שאאלץ לקבל את זאת. אין לי שום ברירות, ואפילו לא ברירה אחת, כנגד זה. אז אני חושב שפשוט אני אלך איתו, ודיי. וככה אני בטח גם אוכל לדלג מעל כל ה'משוכות' שעשויות להיווצר לי בדרך, אם אני אתחרט לו פתאום... הוא היה כל - כך מרוצה שהחלטתי לעבור ושנראיתי לו מרוצה כל - כך בעצמי... ככה שאני חייב להמשיך בדרך ישיבת החוזרים בתשובה. ואין לי שום ברירה אחרת כנגד זה. וזה נשאר ככה גם אם אאלץ להיגרר לשמה עם האבא הזה שלי. כי זה בטח מה שהוא היה אומר לי, בתוספת "נקודה!!" בסוף.

טוב, אז אולי כדאי לי להסתכל על כל הדברים החיוביים שיש לי כאן?

ישיבת חוזרים בתשובה - שהגיוני שיש שם חברים כמוני

לנחום יש פלאפון - אז הכי הרבה אני אוכל לצור איתו קשר דרכו, אם לא דרך הטלפון של הבית שלו

אם לא הולך לי טוב בישיבה החדשה - אז ניראה לי שלא יעשו לי בעיות, לא הרבה, בכל אופן, בישיבה העכשווית.

בקיצור - זה אמור להיות לי דיי טוב ונוח. בלי יותר מידי בעיות. נעים כזה... והכי הרבה - אז חוזרים. לא משהו מסובך מידי.

אהה... ומעניין אותי גם מה אמא חושבת על זה. היא לא כל - כך שמחה, אני מניח. כי היא ואבא ביחד לא ממש רצו שאני אהיה בישיבה של חוזרים בתשובה. אז היא בטח מאוד מאוכזבת מיזה... לא נורא! היא תירגע ותתרגל. אני אמור לעשות מה טוב לי ולא מה שנוח לה. לא? אני אמור להרגיע את עצמי, ולגרום לעצמי לחוש טוב יותר. ופתאום ניראה לי שאני רואה עכשיו את אמא באה לכיוון שלי??

"אופק?"
"כן, אמא?"

"שמעתי מאבא שאתה רוצה לעבור ישיבה?"

"כן, יש בזה משהו."

"אבא כבר בירר לך, אני מבינה?"

"כן, את מבינה נכון."

"למה אתה רוצה לעבור לשם?"

"כדיי להיות עם אנשים שחווים את אותם הדברים. כמוני. כמונו."

"טוב, אני מקווה שיהיה לך טוב שמה, בישיבה החדשה ההיא שלך."

"כן? תאמיני לי שגם אני מקווה לזה..."

"לילה טוב!"

"לילה טוב."

עכשיו אפשר לנשום לרווחה ולהיכנס סוף סוף למיטה, לישון. שיהיה לי לילה טוב באמת! וחלומות פז... את זה אמא שלי לא איחלה לי... לפחות היא לא כעסה עליי מאוד, אפילו שהיה ניראה לי שהיא דיי מאוכזבת ממני עכשיו. אבל לא נורא. היא עוד תעבור לה, האכזבה הזו, אני מקווה.

*    *    *

היום אני ואבא הולכים לישיבה החדשה, מעניין איך היא. אם היא טוב לי - אז אני באמת אלך לשם. שם אמור להיות לי טוב. אני חושב.

אני לא יודע מה יש לי!! למה, לכל הרוחות, אני חייב לחשוב על זה שזה אמור לעזור לי כל - כך הרבה פעמים? אוף! זה דיי מתסכל. זה אמור לעזור לי, ואין לי מה לחשוב על זה כל - כך הרבה!

האמת היא, שאולי אני חושב על זה הרבה יותר בגלל שהאבא הזה שלי החליט שהוא חייב להצטרף, מה שלא ממש מוצא חן בעיניי. אני לא צריך איתו עוד פאדיחות!!

"אופק!!"

"כן?" זה הקול של אבא שלי...

"איפה אתה? אנחנו כבר צריכים לצאת!!"

"הינה אני. באתי!!" הכרזתי לו, והגעתי אל פתח הבית. מזל שיש לנו רכב משלנו. לפחות לא יהיו לי פאדיחות איתו באוטובוס.

*    *    *

ניראה לי קצת מלחיץ פה. מזל שעכשיו אין כאן אף אחד... ככה לפחות אני, אבא, והמנהל של הישיבה הזאת'י נפגש בלי יותר מידי נוכחים לידנו.

"שלום! אתה אופק?"

"כן" ניראה לי שאני דיי לוחש, ואני גם בטוח שאני מסמיק. לא נורא. ככה הוא בטח יראה בי בסך הכל בחור ביישן...

"שלום! אני המנהל של הישיבה. צריך לעשות לך ראיון."

חייכתי אליו, והוא סימן לי ולאבא שלי להתיישב אל מולו. התיישבנו.

*    *    *

סוף כל סוף נגמר הראיון הזה! בשעה טובה ומוצלחת... אני חושב שהמנהל שכאן דיי אהב אותי. עשיתי עליו קצת רושם וחלק ממנו היה מכוון. ובצדק, אני חושב. אני מרגיש. בעצם. ניראה לי שאני באמת אעבור לשמה... רוב הסיכויים שיהיה לי שם טוב. נקווה רק שהתשובה שהוא ישלח לי באמת תהיה התשובה החיובית ולא איזו תשובה שלילית ומרועת שתאכזבני במיוחד... ואם זו כן תהיה תשובה שלילית - שהיא תגיע, לפחות, ביום שבו לפחות יהיה לי מצב רוח טוב כזה, שלא יורד גם עם תשובה כזו מתסכלת... נקווה.

"אופק?"

"כן, אמא?" נמאס לי כבר לענות ל על כל - כך הרבה שאלות מתסכלות... שלא תשים לב שין לי כוח אליה...

"איך היה היום בבחינות?"

"בבחינה אמא, בבחינה."

"אוקיי, אופק, אז איך היה היום בבחינה?"

"איך היה? אני מאוד מקווה שטוב... למה את שואלת?"

"כדיי לדעת אם יש לבן שלי סיכויי להתקבל לישיבה."

"אהה, אוקיי."

"אז היה טוב, אני מבינה? מעולה!! ככה יש לבן שלי סיכוי להיות שלו יותר."

"אני מקווה..." חייכתי אליה, והיא הלכה לה מחדרי.