המסך לא נותן תשובות.
גם לא הרחוב.
אני קשה במילים, הדוקה.
כמו צנזורה שלי לעצמי
רגשות צרובים עשויים במחבת.
מי יבין,
זה יוצא עקום ממני לדף.
זמן רב כבר לא ראיתי דיו
אך ראיתי זוג מתנשק ברחוב
שלא התחשב בזכויות הפרט המופרות.
שוב אני מתמזגת עם האוויר כשימשה מול עץ,
לא שקופה אך
גם לא מזדקפת כעלווה.
כה ריק הוא השיר
החלקי, האטום.
מסנן את שאר העולם מאיתו.
ואנשים כל אחד לעצמו
לפעמים אתה הולך הרגל הממהר,
ולעתים הנהג הממתין.
פעמים אתה הלקוח הנדפק,
ובשאר נותן השירות המתוסכל.
כיום לא קשובים למילים
הן רק יוצרות חדשות
רק נשיקות מוחצנות
ויומן שמסדר שלא תשכח אף אחד
ועדיין תירוצים שגם את הפה אינם מסברים
אחרי חופשה חוזרים לעבוד
וכל שנותר הוא תלוש משכורת
מוסיקה קלאסית היא הזולה מכולן (מוצרט בתשע תשעים)
ולאה גולדברג בחנות לספרים משומשים.
העיר מַפרה את עצמה בזיהום אוויר ובדלים
וכבר אין ילדים
כמעט.
זה מותרות.
תגובות