"שלום!" הכרזתי בעליזות כשנכנסתי הביתה, בדיוק היום הולך להיות לנו אולפיזמון, ואני, המוכשרת של הכיתה בכתיבה, כתבתי את השיר. (למי שמתעניין השיר נכתב על האחדות. והוא הולך ככה:

'כולנו אחים במדינתנו הקטנה
שומרים זה על זה באהבה רבה
משתדלים למנוע כל מריבות
משתדלים להצעיד את כולם בדרך האבות

כולנו אוהבים זה את זה ושלווים
חיים ביחד שמחים ומאוחדים
כולם זה לזה מוותרים
האחדות כובשת אותם ממרחקים'
אני יודעת שזה לא נכון, אבל זה המצב הרצוי, לא...?)

"מתי הערב הזה שלכן? האולפיזמון?" שאלה אמא שלי
" היום! בחמש! מעניין מי ינצח!" קראתי זורחת
"להתפלל עלייך?"
"אם בא לך..." עניתי מחייכת לעברה.

*  *  *

אני מזה מתרגשת! אנחנו עולות עוד שתי דקות. כתוב בדף עם המילים של השירים שהמילים שלי
מילים:"אמונה עשוש"
לחן:"טלי כהן"

אני כל - כך רוצה שניזכה! זה יכול להיות כזה כיף! אני חולמת על זה כבר כמה לילות. אני אולי נסחפת. אבל... אני כל כך רוצה!
"כיתה ז'!"
עלינו לבמה, רקדנו, כלומר - אני לא רוקדת. אני יושבת בצד ובוהה בבנות מהכיתה שלי שרוקדות, ואתפלל עליהן. כי אנחנו צריכות לזכות! השקעתי המון! ולא רק אני השקעתי. כולם השקיעו, כל הבנות משקיעות בריקוד, ומשקיעות בשירה, והמורה גם היא השקיעה. בביטול של שעות הלימודים שלה. אנחנו חייבות לזכות!

כולן יורדות מהבמה. אני הולכת לספר להן שהיה ממש תותח! שהן היו מקסימות.

*  *  *

"ובמקום השלישי..."
חיכיתי במתח.
"כיתה ח'2!"
"ובמקום השני..."
אנחנו? לא! אנחנו בטוח בראשון! בטוח! בטוח!
"כיתה ח'3"
הלאה...
"ובמקום הראשון כיתה..."
נו יאללה! שיגידו כבר! בטוח אנחנו...
"י'!"
מה??? הייתי בטוחה שאנחנו... ניראה לי שאני כבר דומעת. הלכתי הבייתה מאוכזבת מתמיד.מנסה להתגבר על האכזבה. "זה לא הכל בחיים!" כמו שאמרתי לאחותי, שנה שעברה. כשהתבעסה כשהן הפסידו.