גשם שטף את הרחוב, המבט שלה לא היה ממוקד בשום דבר. היא לא חשבה הרבה על מה שהיא רוצה עכשיו. היא רק רצתה רק קצת שקט, רק קצת יכולות לחשוב על עצמה בלי לכאוב יותר מידי. בלי לחשוב על זה שהיא לא רוצה לחזור הביתה. בגלל דחף פנימי. דחף לא מוסבר. היא לא הבינה מה הדחף הזה רוצה ממנה, אבל גם לא רצתה לחזור לביתה, אף שידעה שזו סתם תחושה חסרת הגיון. ובכל זאת, לא יכלה להתגבר על זה. משהו בתוכה אמר לה שאם היא לא תהיה מוכנה לעולם להלחם בדחפים משונים אזי שצפוי לה עתיד לא מזהיר, כי איך שזה נראה על פניו - היא לא הולכת להפטר מן הדחפים הללו במהירות. לא במהירות רבה, בכל אופן.
"חופית! איפה את?!"
אוף, רק ברחתי וכבר הם רודפים אותי. אין לי כח אליהם! איך הם לא מבינים את זה? הם לא חושבים שזו קצת מציק להיות ככה דבוקים לאדם שאינו חפץ בחברתם?!
"חופית! את כאן?"
"כן, אמא..." בטון רוטן, חסר סבלנות וחשק.
"את יכולה לשמור על טוהר?"
"ל... כן" כאילו שיש לי בכלל ברירה אחרת!
קיבלה לידיה את אחיה הקטן, עטוף בשמיכה, עם בקבוק המטרנה שלו. אמה אמרה לה את שעת הארוחה הבאה שלו, והסתלקה לה לדרכה שלה. עליה לבצע מספר סידורים, וחופית מוכרחה לקחת חלק בהשגחה על אחיה הקטן. אין מה לעשות. הוא שייך אליה והיא שייכת אליו. גם אם איננה רוצה.
'אלוהים! למה אתה עושה לי את זה? אני חייבת להרגיש ככה? למה בראת לי משפחה כזו? למה? חופית, תעשי ככה, חופית, תעשי ככה...! אין לי כח אליהם. אין לי. א י ן ל י ! ! !
היי! אמא כבר אמורה לחזור, אולי נחזיר לה כבר את טוהר? אין לי כח להמשיך ולשמור עליו. זה מתיש אותי מידי. אני הולכת אליה.'
"אבא, איפה אמא?" למה אבא, בעצם, אינו מסוגל לטפל בטוהר? למה זה נופל דווקא עליי מכולם?
"אבא!!" למה הוא לא עונה לי? משהו בפנים שלו קצת... קצת...
"אבא!! איפה אמא??????" הוא בוכה? למה?!
חופית הצטרפה לבכי. מבינה שמשהו נורא קרה לאמה, אולי נהרגה בתאונה? אחרת למה אביה בוכה כל-כך? לפתע הרגישה כמה הייתה קשורה ואוהבת את אמא שלה. למרות כל המריבות והכעסים
"אמא נפצעה בתאונה... עדיין... עדיין... עדיין לא יודעים מה בדיוק יקרה לה... תחיה או לא..."
_____________-
אני יודעת שזה לא משהו. זה מה שהצלחתי לכתוב היום..
