כל פעם תופס את מקום הכאב שלי בלב אחד אחר
והם מבצבצים לתקופות אושר קצרות ונשארים למלאו לתקופות שטרם נמצאו להן הסבר.
הפארנויה שבי התמלאה אוויר כל כך אפור עד כדי תסריט שאני מפיקה לעצמי שיש לו אותה ההתחלה ואותו הסוף..ספק אם יש בו רייטינג.
וכשאני כותבת את זה למילים האלה אני מרגישה כאילו אבן של אשמה נפלה עלי ואולי, שוב אני אשמה.
הטעויות שלי מתחדשות כי אני מחליטה כל פעם מחדש שלא ללמוד מהן.
הייתי רוצה להיות קלה יותר בנוגע לפינה הזו בלב שלי ולאפשר לה לתפוס מקומות קטנים יותר בחיי היום יום.
כי, כרגע נגיד, אתה צורב לי כואב לי מדי.
