"אוף!"
"כן, מה עכשיו?"
"אני לא יודעת."
"מה זאת אומרת?
היא השתתקה. תמיד זה היה לה ככה, עד שמצאה אומץ להתלונן - לא היה לה משהו הגיוני להתלונן עליו. 'שוב את סתם מתלוננת!!!' רגזו עליה כל אימת שהעזה להתלונן. אבל היא הייתה חייבת. לא יכלה להשאיר את כל זה כלוא בפנים. חשה צורך בשפיכה מיידית של זה. מספיק לה השמירה של הכל בפנים במשך רוב הימים. כשזה 'חש', כביכול, בצורך להתפרצות - היא נותת לזה את האפשרות להתפרץ. ובגדול.

"אתה לא מבינה אותי!"
"נכון. אני לא. את סתם מתרגזת. כל חייך כמעט את עצבנית. בלי שום סיבה הגיונית לזה."
"ועוד איך שיש לי סיבה הגיונית לזה!" לחשה לעצמה בקול בלתי נשמע,
"מה?"
"כלום. כלום." מיהרה לומר, חומקת בלאט אל חדרה. בתוכו תוכל להפסיק להעמיד פנים. היא יודעת הכל על עצמה. היא לא תכעס.

'מה יש לי? למה...? למה...? למה...?'

דפיקות.
"כן?"
"אני יכול להכנס?"
"תיכנס" נאנחה.
"תשמעי, בדיוק באתי אחרי שאת ואמא סיימתן להתווכח..." אמר לה נבוך,
"ואז מה, אוריאל? כולם צריכים לדחוף אפם לחיי?"
"לא. אבל אני ממש לא אוהב לראות את אמא עצבנית כל - כך! את לא מבינה את זה? מצפה שיבינו אותך, אבל בעצמך לא מבינה אותי? זה משונה קצת, את לא חושבת? האא? אני שונא שההורים שלי לא רגועים! אני אמור לאהוב את זה?!"
"דיי, נו. אוריאל. אתה יודע שאתה האחרון שיצליח להרגיע אותי, הלא כן...?"
"לא כן."
"אז עכשיו אתה יודע" התיזה לעברו, שוקעת במיכתה בשנית.
"דיי, נו, דניאל, את יודעת..."
"לא. אני לא יודעת."
"מה את לא יודעת? מה באתי לומר?" הוא חייך קלות. משתעשע. למרות שהמצב, להערכתה של דניאל, לא תאם שום צחוק ושום חיוך. המצב עיצבן אותה. ומאוד.
"זה לא מעניין אותי מה באת לומר!" היא רקעה ברגלה בקוצר רוח "אני רוצה להשאר עם עצמי. היחידה שמבינה אותי."
"תאמיני לי שגם אני מבין."
"כן. בטח!" זלזלה בו,
"את סתם מזלזלת" נאנח אוריאל,
"מה כבר יכול אח גדול שדואג לאמא ולאבא, בלבד!" הוסיפה בהברקת פתע "להבין אצל אחותו?"
"תאמיני לי שהוא יכול להבין אותה?" נשמעה בקולו תחינה סמוייה,
"אותה. לא אותי."
"אותה - הכוונה הייתה לאותך!!!"
"ואיך בדיוק אתה יכול להבין אותי?"
"כי את לא היחידה שבגיל הזה היו לה כל מיני מצבי רוח משתנים. אפילו כתבתי בזמנו שירים, שהתאימו למצבי רוחי."
"ניראה?"
"אני קצת מתפ.. אוקיי! שנייה. אני אלך להביא אותם מהחדר שלי, תקווי רק שאני אמצא אותם." חייך אליה, ויצא את חדרה.

'גם אני כותבת שירים. אם הכתיבה שלו יפה, לא קלילה מידי, אבל גם כבדה היא לא - אני אוכל להסתדר איתה, אני חושבת. ואולי אפילו להזדהות פה ושם...'

"חזרתי! מצאתי. קחי לך. תקראי." דחף לה לבינות ידייה

'חושך אפרורי רובץ כאן
חושף שיניים לבנות
יש כאן הרבה מאוד רוע
ובי - אין שום יכולת לבנות

אין בי כוחות עוד לכלום
רוצה לעבור את העולם הזה כבר
לא מסוגל לנשום
רוצה להיות אולי כמו עכבר'

"אני יודע שהכתיבה לא משהו" חייך, "אבל... תודי שאת חשה היזדהות עם הנאמר לך כאן, בשיר הזה שלי?"
היא לא הודתה. אבל הרגישה כך, וזה דיי רווח לה.
'אז אני לא היחידה שחשה בזה...'