הוא-
הוא גרם לנקודת המפנה.
הוא-
הוא הראה לך איך זה מרגיש.
כשמכריחים אותך.
כשכופים עליך.
כשהפרטיות שלך כבר לא שלך בלבד.
הוא-
הוא חדר למקומות הכי כמוסים שלך.
הכי שלך.
הוא-
הוא נגע במקום שרק את אמורה לגעת.
במקומות שלעתיד לבוא רק בחיר ליבך אמור לזכות להכיר.
הוא.
כמו מחסום.
הורס את הטריטוריה המשותפת.
בינך ובינו.
ומשום מה
את מרגישה מלוכלכת.
אשמה.
את מתקשה לקבל אדם נוסף לחיים שלך.
ואת דוחה את אלו שכבר חלק מהם.
ואת שוב מרגישה אשמה.
אשמה יותר.
מלוכלכת יותר.
ולבד.
לבד הרבה יותר.
והעולם? הוא לא מבין.
מנסה לטכס עצה עבורך.
עצה לשם-מה.
הרי את הנעשה אין להשיב.
ואת מרגישה אשמה יותר.
כאילו גם בך דבקה התאווה לכוח.
את רוצה שליטה.
רוצה.
רוצה לשרוד.
רוצה גם את להיות אחד מהשולטים בעולם הזה.
ואת מתירה את הרסן.
ואת כועסת.
צועקת.
ובמקום לשלוט בעולם שלך
את פשוט מאבדת עשתונות.
ואיכשהו.
בלי להרגיש אפילו
העולם הופך להיות שק החבטות שלך.
ואת נהיית תוקפנית.
נכנסת למין כהות חושים.
אינך יכולה להבדיל עוד בין האנשים הרוצים בטובתך לאלו המתנכלים לך.
ואת פוגעת בהם. בך.
לא. בהחלט עצה זה לא מה שנחוץ לך.
את רק רוצה שמישהו ישוב ויוכיח לך שיש אהבה בעולם.
שכל מה שהאמנת בו עודנו בנמצא.
שהשליטה הכפייה והרוע סופם להפסיד.
כפי שהאמנת.
כפי שאת רוצה לשוב ולהאמין.
אך העולם בשלו.
ממשיך לטכס עצה.
כי מטבעו של האדם לחפש אשמים.
פתרונות.
בשכל.
והאהבה והרגש ממשיכים להתכסות רבדים רבדים
עד כי נדמה שעברו מן העולם.
את מאבדת שליטה.
העולם שלך, החיים שלך,המשפחה, החברים.
הכל מחליק לך מבין האצבעות.
ואת נכנעת.
נכנעת לכעס שבך.
לזעם שבך.
לבכי.
לשנאה.
לאשמה שאת חשה כלפי העולם האכזר הזה שהעז.
העז לשחק בדבר הכי יקר לך.
הכי שלך.
את מתחילה להאמין שהשליטה הכפייה והכוח הם שיעזרו להשיג את מבוקשך בעולם.
ואת מיישמת את האמונה הזו.
בונה עולם חדש שמבוסס עליה.
עד שיום אחד
את נכספת לאמת המרה.
שבסופו של דבר
את הופכת להיות
הוא
תגובות