זו שהולכת שם היא לא אני, ואם הייתי יכולה לכנות אותה בשם, הייתי קוראת לה נועה, שהוא השם שרצו הורי לתת לי בטרם נולדתי, ושינו את דעתם בסופו של דבר, כי נשמע להם המוני ושטחי מידי. נועה, כן. צלצול פשוט, מוכר ויפה. לא מסגיר זהות.

            לנועה יש שיער חום ארוך וחלק, ללא קשרים, לא כמו התלתלים המסובכים שלי שבקושי ניתנים לסירוק ובסוף אני נאלצת לאסוף אותם בגומיה. היא רזה מאוד, וגבוהה. תראו איך היא הולכת, והשיער שלה מתפזר על הכתפיים ברכות, בלי להסתיר את הפנים. ברור לגמרי שזו לא אני.

            היא הולכת מהר. בדרך כלל היא ממהרת. ויש לה לאן. הצעדים שלה יפים ונחושים, המבט שלה מרוכז במטרה היישר לפנים. אם יעצרו אותה לשאול מה השעה, היא תענה באדיבות, כמובן, אבל מי בכלל יעז לעצור אותה. רק אותי עוצרים תמיד כל התמהונים, שואלים, נטפלים, מפסיקים את הדרך הלא סלולה שלי, אונסים ממני התייחסות, חיוך, תגובה מנומסת, עשרה שקלים בשביל הדרך חזרה לבאר שבע. כאילו כתוב לי על הפנים שכאן אחת בלי כיוון, בלי מטרה, כאילו רואים עלי את תחושת החובה המוטבעת כלפי כל העולם. זו אני, לא נועה. כי במקרה שלה, העולם חייב לה, והיא יודעת שהיא הולכת לגבות את החוב ממנו, ובגדול.

            אם נניח שנועה נולדה באותו יום כמוני, הרי שהיא עכשיו בת 26. "נו", אני שומעת את אמא שלי מציינת בכבדות, "כבר לא ילדה". כבר צריכה לדעת מה היא עושה, להחליט החלטות חשובות, אולי אפילו- להתמסד. אלא שבעניין הזה נועה דווקא לא ממהרת. די לה שהיא יודעת לאן פניה מועדות עכשיו. גבעת רם, קוראים למקום, והיא לומדת שם שנה רביעית ואחרונה של תואר ראשון באקדמיה למחול. זה מקצוע? שואלים אותה הדודים הזקנים והיא בפשטות עונה- כן. על המקרר בבית הוריה תלויה תמונה של ילדה שמנמנה כבת 4 בבגד בלט ורוד. "כבר בגיל הזה נועה התחילה לרקוד", מתגאה אמא שלה. כמה שהם גאים בה, לא מפסידים אף הופעה. כשאני התחלתי ללמוד תאטרון ההורים הגיעו להצגה, אבל סיפרו לכולם רק על ציון הפסיכומטרי המרשים שלי, וכמה חבל שלא ניצלתי אותו למשהו מתאים יותר.

הטלפון מצלצל פתאום באמצע ההליכה המהירה.

"נועהלה?"

"הי אמא".

אמא שלה מבקשת שתגיע הביתה ביום שישי לארוחת ערב, כי מגיעים הדודים מהצפון, ורוצים מאוד לראות את כולם. נועה מהססת, "אמא, כבר קבענו לצאת. יש לנו מסיבה אצל חברים. לא" היא מוסיפה לאחר האזנה, "זה כבר קבוע, זה לא יידחה", ומול מכבש הלחצים היא מוסיפה בקיצור, "היית צריכה לבדוק איתי קודם, לא?".

"לא יזיק לך להיות פעם אחת עם כל המשפחה", אומרת אמא שלי בזעף כשאני מודיעה לה על עוד שבת בדירה.

לנועה יש חבר. קוראים לו יגאל. שם מיושן ושמרני כזה, נשמע מוזר? הופתעתם? גם היא הופתעה כשהציג את עצמו כך אחרי שפגשה אותו בחוף הים, שזוף ופרוע, דמיינה מרחוק שקוראים לו עומר או אייל ופתאום- יגאל. אחר כך למדה לדעת שמדובר בסיפור משפחתי ישן על אביו הארכיאולוג שהתחנך אצל יגאל ידין, וכבר התרגלה לשם ולצלצול. היא בכלל קוראת לו איגי, ורק בנוכחות מכרים חדשים נהנית לפעמים להדהים עם ההגייה הנכונה.

אם הייתי נועה, אני שואלת את אבא שלי, היית גאה בי? אבא מחליק על השיער שלי ומעניק לי נשיקה במרכז המצח. הוא אומר, "אני עדיין לא מבין למה לא עשית תעודת הוראה".

נועה שוכרת דירת חדר במרכז העיר. לבדה. אחרי שלוש שנים, נמאס לה משותפים. ההורים מסייעים קצת עם שכר הדירה, למרות שהיא מנסה מאוד להיות עצמאית. כמוני, שעברתי השנה לדירה בקטמון, עם שותפה, כמובן. זה לא טוב להתרגל לחיות לבד, אמרו לי. גם לא טוב להיות עצמאיים מידי. אבא שלי לא נכנס לדירה שלי מעולם. אמא שלי אמרה דווקא שיפה, וקיוותה בקול שלא אהנה שם יותר מידי, שלא אחליט להשתקע בביצה.

            אם הייתי נועה, אני שואלת את אמא שלי, היית גאה בי? אמא מאוד עסוקה, כרגיל, ביד אחת היא מחייגת מספר בטלפון הנייד, וביד שנייה טובלת כפית בתוך גביע יוגורט. לבסוף היא אומרת, חצי לאוויר, "העולם החילוני הוא עולם מאוד מבולבל".

נועה היא בטח בת יחידה, עוד לא החלטתי אם הבכורה או דווקא הקטנה, אבל יחידה בין שני בנים, את זה אפשר לראות. כן, בנות יחידות שגדלות עם בנים תמיד משדרות לי ביטחון, שליטה, כוח עמידה. אולי כי התרגלו ללכת מכות כשהיו קטנות, מגחך אחי הגדול, אבל אני רואה אותם בעיני רוחי, שני אחים נחמדים כאלה, מגוננים, שבכל פעם שהם נפגשים מחליפים חיבוק ושתי נשיקות, מהסוג שהולך בימינו ושאבא שלי לא אוהב. אולי באמת הבכורה, שלוקחת חסות על כולם, שההורים סומכים עליה במיוחד, והאחים מעריצים. בין כך ובין כך היא הבת של המשפחה, הנסיכה, ללא ציפיות, ללא תפקיד מוגדר למלא, להיות שונה מהאחרים, לכפר על כשלונם, להיות חכמה יותר, מוצלחת יותר, חברתית יותר, נשית יותר, דתית יותר.

אם הייתי נועה, אני שואלת את החבר שלי, היית גאה בי? "שוב השיחות-נפש האלה אל תוך הלילה?" הוא אומר. "תעשי לי טובה, אחר כך אני לא מצליח להתרכז בשיעורים, ויש לי מחר תרגיל מאוד חשוב בסטטיסטיקה".

לא צריך להגזים ולחשוב שהחיים שלה מושלמים, כמובן. בימים שלפני מבחני גמר או הופעות, היא כמעט משתגעת מלחץ וממתח. בימים כאלה עדיף לעזוב אותה בשקט, כל החברים שלה כבר יודעים. היא יודעת לצעוק טוב-טוב על כל מי שמפריע, אולי לכן העדיפה לחיות עכשיו בלי שותפים. לאיגי אין ברירה, הוא חייב לספוג את כל הזעם, אבל גם הפיצוי יבוא, וההתנצלות. כי נועה יודעת לדבר חופשי, לכעוס, לחשוף רגשות, וגם לדרוש בדיוק את מה שהיא רוצה. כשעבדה כמלצרית, שיגעו אותה האנשים שקוראים לה על כל שטות קטנה, אבל ידעה עמוק בלב שהיא היתה מתנהגת בדיוק כך במקומם. היא לא החזיקה מעמד הרבה זמן בבר ההוא, למרות שהטיפים היו לא רעים.

            "אתה יודע שאף פעם לא מלצרתי?" אני אומרת לחבר שלי חצי בצחוק, וחצי בהשתאות. כאילו שפספסתי משהו במסלול ההתבגרות הנורמלי לבחורה בגילי. אחד מני רבים שפספסתי, בעצם. אבל תמיד היו לי עבודות משמעותיות, זה בטוח. הדרכה, חינוך, אידיאלים, הכסף לא חשוב, על זה לא מדברים. ואף פעם לא ידעתי לעזוב מקומות בכזו אלגנטיות והחלטיות כמו נועה. אני נשארת עד שכבר אי אפשר יותר, עד שהמועקה והפחד מהטלפון הבא גדולים בהרבה מהסיפוק. כי זה חשוב, כי אחריות, כי מי אם לא אני.

            כמה השקעתי בעבודת הסמינריון ההיא, האחרונה לתואר. עד היום אני נהנית לדפדף בה, אפילו בלי לקרוא ממש, רק להתרשם מהמילים שבחרתי, מהידע שהפגנתי, מהערות השוליים האקדמיות כל כך. וכשביקשתי ממנו לקרוא אותה לפני שאגיש (כמה היססתי עד שביקשתי משהו שאולי יפריע לו), הוא הבטיח שיעשה זאת. חיכיתי שבוע, ושבועיים, והאמת היא שיותר מאשר להערות בונות, קיוויתי להערכה, למילה טובה, אולי אפילו לפרס או למחווה קטנה, ולכן המשכתי לחכות בסבלנות עד שתאריך ההגשה התקרב ולא היתה לי עוד ברירה. רק אחרי שדיווחתי לו בהתרגשות על הציון התברר לי שמעולם לא קרא אותה. זו היתה הפעם הראשונה שהעזתי לכעוס עליו, והוא אפילו לא הבין למה.

            עכשיו היא עובדת בתור מורה למחול בסטודיו, עבודה שסידרה לה חברה שיצאה לחופשת לידה, בהתחלה בתור מחליפה וכעת היא כבר קבועה. המערכת מאוד נוחה ומותאמת ללימודים. טוב, קצת רצים ממקום למקום בלי רגע למנוחה, אבל לזה נועה כבר רגילה. הכי היא אוהבת ללמד את הילדות הקטנות, השאפתניות, שמזכירות לה את עצמה לפני שנים. והיא יודעת לעודד אותן שהכל עניין של התמדה, שעם אימון קפדני יגיעו רחוק. כמוה.

            "אבל איך זה שאין לך שום אמביציה?" תוהה אבא שלי. "הרי תמיד עבדת, למדת, עשית כל כך הרבה דברים מעניינים. אף אחד מהם לא מושך אותך להמשיך?". אולי באמת לא צריך לכעוס, אני חושבת לעצמי, זו מידה רעה. הנה שוב אני מתלוננת, בלי לחשוב על הדברים הטובים שישנם. מה יחשבו עלי. רק כשאני מגיעה שוב לבקר בבית, מכינה את עצמי לשיחות החוזרות על עצמן, מוסרים לי המבטים את הציפיות המתמשכות והלא נענות.

            הדברים שעוד לא הגשמתי מחכים וצועקים אלי ממקומות משונים. לפעמים מהזמנות לחתונה של חברים, לפעמים מחשבונות טלפון מאיימים. לפעמים מסרטים אמריקאים, לפעמים מלימוד מאתגר, לפעמים ממשב רוח של נועה שמרעיד אותי מקרוב.

            את נועה אני רואה לפעמים בדרך, ברחוב, ואני מסתובבת שוב ועוצרת לרגע כדי להביט. פעמים רבות אני רואה אותה במדשאות באוניברסיטה, או שומעת הערה נבונה שלה באחד השיעורים. פעם אפילו הייתי חברה טובה שלה, בתקופה מסויימת של פריחת עניין הדדי. הרגשתי מאוד מיוחדת בתקופה ההיא. זה היה מזמן.

            השכנה שלי מלמטה מתחתנת. זו שהיתה איתי בגן. להיא מהשבט שלי יש כבר שני ילדים, והשלישי בדרך. "מה חדש?" שואלת אותי אמא בכל פעם בטון שכבר לא מקווה לשמוע חידושים. החבר שלי אומר שאני צריכה כבר להיות יותר סגורה על עצמי, ושאולי כדאי שניקח הפסקה. נועה יושבת מול המראה בחדר ומסרקת את השיער הארוך שלה, לפני השינה, מאווררת אותו מעמל היום ומשחררת את הקשרים. מאחוריה ממוקם כבר במיטה יגאל. "אתה יודע", היא אומרת פתאום, "בסך הכל נדמה לי שהחיים שלי לא רעים". יגאל שותק. אחר כך הוא מתקרב אליה, מחבק אותה ושואל: "היית רוצה שנעבור לגור ביחד?"

            "בסך הכל", חושבת נועה רגע לפני שהיא נרדמת בלילה, "החיים שלי באמת לא רעים".