פרק 9

סיימתי את המריבה עם אמא, סיימתי להיות מרוצה מעצמי. ועכשיו משעמם לי! מה אני אעשה? אין לי מה לעשות עכשיו! אני משועמם עד מוות! אולי אני אתקשר לנתן חבר שלי מהיסודי? מצד שני הוא עוד עלול לרצות שניפגש – ההורים שלי לא ירשו לי – כמעט בטוח, וגם זה סתם יהיה לי לא נעים, עם כל הבגדים המוזרים האלה שעלי ללבוש. אמנם את המגבעת אני מעיף לכל הרוחות מייד כשאני כבר בבית, אבל בכל זאת... אוף! מה אני אעשה עכשיו? מזל שהפלאפון שלי הוא לא מכשיר כשר... ככה לפחות אפשר להתכתב בהודעות אס.אם.אס עם בני – דודים וחברים.

זהו! אני יודע! התכתבות קלה עם ארי לא תזיק לי בטוח! מזל שהאחות הזו של אמא לא השתגעה כמותה, ושאני יכול עכשיו לצור קשר עם הבן שלה בלי לחוש שאני מתכתב לי עם איזה רב... אני לא צריך עוד רבנים בחיים שלי. יש לי דיי והותר.

*    *    *

סיימתי להתכתב עם ארי, ואין לי מה לעשות! אולי אני אהזה על שיעור נהיגה כמו שהוא סיפר לי עליו? משהו ´קול´ כזה? הוא ניראה לי מזה נהנה שם... אולי גם לי כדאי? אבל סתם לא נעים לבקש מאבא או מאמא שיממנו לי אותו אחרי כל הצרות שאני עושה להם, ואני לא מתכוון להיות להם ´בובה של ילד´ בשביל זה, מה גם שממילא יש לי כמה שנים טובות עד שאני אוכל ללמוד נהיגה. עוד איזה 3 שנים... אבל מי יודע? אולי אפשר לנסות להתחיל עכשיו עם התיאוריה. משהו כזה שאני אזכור עד הגיל שבו אני יכול להבחן על זה? הריי אם אני אלמד עכשיו, ו´אחרוש´ לזה כמו שצריך יש סיכוי שאני אזכור עד אז... בכל מקרה – זה לא לעכשיו, להיום...

מה עושים עכשיו? מה עושים עכשיו?! לא רוצה להשתעמם! בא לי איזה משהו כיפי כזה, משהו שירגיע אותי, שיענג אותי. הרפיה אולי? אבל זה תמיד התסיס אותי – הקול השקט הרגוע  ו ה מ ע צ ב ן  של ההיא שעושה אותה, את ההרפיה, כלומר.

אם אמא לא הייתה לוקחת לי את הספר אז הייתי עכשיו שקוע בו בנעימים. לא מוטרד יותר מידי מהשעמום הזה. בעיקר משום שהשעמום הזה לא היה קיים. אם הייתי קורא עכשיו – כמובן! רק חבל שלאמא לא היה אכפת מיזה במיוחד.

´זה לא צנוע, כל הרומנים האלה´... באמת ניראה לה שזה מה שמעניין אדם שכל – כך משועמם ואוהב רומנים. מה ניראה לה שאני אעשה עכשיו? אתבטל? את זה אני עושה דיי והותר בכיתה שלי. במה שהם קוראים ´ישיבה´. אני מעדיף תיכון. ניראה לי שפעם שמעתי על שילוב כזה. של ישיבה ותיכון. מעניין איך זה. זה חייב להיות יותר טוב מרק ישיבה. אבל דפוק בהרבה מתיכון. אני גם דיי מתגעגע לתנועה שלנו. לצופים. בגלל הדת הזו גם לשם אני כבר לא יכול להגיע. אפילו שאני לא רואה בזה שום דבר רע. אני בטוח ששמה היינו הרבה יותר ציוניים מאשר בכל הישיבות המרגיזות הללו. אנחנו היינו ראש למדינת ישראל. לאף מגזר לא ניראה לי שאכפת היה מהמדינה כמו שהיה לנו אכפת. ויום העצמאות שמתקרב... הבנתי שאין לי חופש ביום הזה, וממילא גם הבנתי מאמא שאנחנו לא יוצאים לשום מקום ביום הזה. היום שיצאנו בו להכי הרבה אירועים במהלך כל השנים הקודמות. ה´שפויות´ יותר, כנראה, שלנו. בעצם – של ההורים שלי. אני עדיין חושב שזה יום שמח שצריכים לצאת בו לכל ההופעות שמתקיימות בעיר. אבל אבא שלי... ובעצם גם אמא שלי -

´מדינת ישראל זה לא משהו שמצריך חג´

ככה היא אמרה לי בביטול, אגב הנעת ידה המבטלת. אז עכשיו גם את כל ה´כיפים´ וההופעות של יום העצמאות אני אצטרך להפסיד בגללם! לא רוצה! אולי אני אבריז להם ביום של יום העצמאות מהישיבה ומהבית? אני אלך לבלות קצת עם כל החברים שלי מהתיכון, מה יש? שמעתי גם שאין הם עומדים ב´התקווה´ או בצפירה שלזכר החיילים ביום הזיכרון – ושגם בו אין יותר מידי טקסים בציבור הזה! אני חייב לציין לעצמי שהדתיים האלה הם פשוט העם הכי משוגע שיצא לי להכיר. לא שיצא לי להכיר כל – כף הרבה עמים, אבל מאילו שכן יצא לי...

*    *    *

"איתי, הבן שלך השתגע"
"אני שמח לשמוע, מה הוא עשה?"
"לקח את שיר השירים כדי לומר לי שזה גס"

"ממתי הוא קורא תנ"ך בכלל?"
"מאז שלא הרשתי לו לקרוא רומנים."
"אהה. אוקיי."

*    *    *

ניראה לי ששמעתי את אבא ואת אמא מדברים עלי, שהשתגעתי. או משהו כזה. אולי השתגעתי באמת. מי יודע. מהם – כמובן. מהדת הזו שהם מנסים לדחוף לי למוח בכח. גם כשהיא לא ממש מתאימה לי...

סליחה – גם כשהיא ממש לא מתאימה. התערבב לי כנראה הסדר של המילים. אם היה להם אכפת – אז הם לא היו זורקים אותי לתוך איזו ישיבה כזאת´י... ´שחורה´ כמו שאומרים, ומצפים שאשאר אותו הילד שהם הכירו. אני ילד שלא מת על שינויים. בעיקר לא כשהם גוזלים ממנו את הנאות החיים. בהחלט שלא!

הם אפילו לא שאלו אותי לפני כן אם אני רוצה את כל השינויים האלה. הם פשוט קבעו לי עובדה שעכשיו אני בישיבה הזאת, שסתם מטרפדת לי את כל התכניות שתכננתי במהלך השנים. רציתי ללמוד במגמת המחשבים, אבל בישיבה אין מגמות, חלמתי על סיום של התנ"ך אחרי שלוש יחידות לימוד, אבל כאן אין בכלל בגרויות, אז לא מסיימים ללמוד עם התנ"ך. בקיצור – דפקו אותי, ההורים האלה. עם הישיבה הדפוקה הזאת´י, שגם היא דופקת אותי. מי צריך אותה בכלל? אפילו חברים כמו שצריך אין לי שם. יש לי רק חבר אחד – נחום. וגם הוא לא חבר כמו שהייתי רוצה. אלא סתם חברה כזה שבקושי סובל אותי. אבל מנסה להיות, כנראה, מכניס אורחים כמו שצריך. הלא אין אפשרות שילד של חוזרים בתשובה יבוא לישיבה ויתייחסו אליו מגעיל. איזה שם יצא להם? ומי בכלל ירצה לחזור גם הוא בתשובה?

דפיקות על דלת החד. זאת אמא. מה הפעם?

"אופק?"

הרמתי אליה מבט

"נרגעת?"
"הייתי רגוע כל הזמן. רק שמשעמם לי. – בגללך!" התזתי לעברה

"למה בגללי? תיראה כמה ספרים הבאתי לך, אופק...! אתה אפילו לא מנסה לקרוא בהם" נשכה את לשונה כשנזכרה שכן קראתי בהם. באחד מהם. לפחות. "ומה שכן קראת – עשית בזלזול רב ומתוך רצון ברור למצוא רק את הפגמים שיש בהם. לא ניסית למצוא בהם דבר אחד טוב!" אמא מנסה לתקן את הרושם המעוות שהיא עשתה עליי כאחת שלא זוכרת שום דבר? גם לא דבר שהיא עשתה לפני דקה? לא נורא. אני אענה לה רגיל.
"אהה... הספרים המשעממים האלה?" התזתי לעברה בזלזול כלשהו "מי בכלל צריך אותם?"
"תנסה לקרוא בהם בשביל להנות, לא בשביל למתוח עליהם ביקורת!"

"אבל אמא! הם סתם משעממים!"

"איך אתה יודע אם לא ניסית לקרוא בהם בשביל ההנאה שלך?"
"ואם ההנאה שלי היא למתוח עליהם ביקורת?"
"איזו מן הנאה זו?"
"ההנאה שלי. לכל אחד ישנן הנאות אחרות, לא? כל אחד הוא בעל אופי שונה. לא?"
"אופק, אני מכירה אותך, זה לא ההנאה שלך מספרים!" אוף! מה היא רוצה?! "לא מספרי קריאה, בכל אופן," היא הוסיפה את זה כנראה כדיי לרכך את הרושם שלה עליי
"אז מה אני אמור לעשות? אלה לא משהו בעיני!"
"אופק, אני אומרת לך – לא ניסית לקרוא אותם בשביל ההנאה - תנסה לקרוא אותם בשביל להנות בשביל להנות!"
"את מה? את ספרי הקריאה שלי?" שאלתי בציניות כלשהי והוספתי לה מייד – שלא תחשוב שזה היה רציני - "אני יודע שאני לא איהנה מהם!"

"אופק! אתה נשמע כמו ילד קטן"
"אהה, זה כנראה רק בגלל היחס הזה שלך אליי."
"אופק. כשתירגע – תודיע לי. אני יוצאת."
"מהבית?"
"לא. מהחדר שלך."

יצאה.

__________________________

פרק 10

יש! שכחתי שיש לי את המכשיר המיושן ההוא שניקרא ´ווקמן´! נקשיב קצת למוזיקה, לרדיו. אין לי קלטת יפה מספיק כדי להנות ממנה. אז אקשיב לרדיו. גלי – צה"ל, או משהו מהזן הזה.

´אם יש גן עדן

או מקום מסתור עכשיו...´

אחח.. אייל גולן! כמה טוב לי שאני יכול לשמוע אותו בווקמן בלי שאמא תדע.

´לחזור הביתה אל ביתי

שלא אצא מדעתי!

אמא אני רוצה בנפש פנימה

לחזור אליי ואל דמותי...´

אני מרגיש שאני מתחיל לדמוע מתוך הזדהות עם המילים של השיר הזה! גם אני הייתי רוצה, כל – כך רוצה, לחזור לדמותי. אני משתוקק לכך בכל ליבי! זה ממש משאת חיי! הדת הזו רק מבלבלת לי את הכל במוח. אני לא מצליח לחיות טוב איתה, חיים מאוזנים כאלה, כמו של פעם. כי אני צריך להיות מספיק דתי. ואז אני לא יודע להיות מספיק טוב כמו שכל הזמן רק דורשים ממני. למה הם לא מבינים את זה? הם חושבים שרק להם קשה איתי? גם לי קשה איתי. אני סובל גם מיזה שאני צריך להיות מאוזן עם עצמי. ואני לא מצליח. כי האיזון שלי עם עצמי הוא לא להיות כמותם – ואז יש לי מריבות איתם – וכל כולי מטולטל! לפחות הנפש שלי חוטפת את הטלטול הזה. זה מה שבטוח!

אני הייתי שמח לחזור הביתה. בבית הקודם החברה הייתה כמו שאני רגיל לה, לא איזו חברה מוזרה כזו של ´דוסים´ מה שנקרא, וכשעוד היינו גרים שמה – אז גם אבא ואמא עוד היו שפויים. אני גם הייתי שמח אם אמא ואבא היו חוזרים לדמותם המקורית. לא רק אני. למה אם רק אני אחזור יהיו לנו עוד הרבה מריבות.

זהו, התחלף לו השיר. עכשיו יש שיר אהבה. אני לא מת על שירי אהבה, אז אפשר לכבות את הווקמן. בטח לכל החברים שלי מהשכונה הקודמת יש עכשיו אמפי3 או אמפי4 ורק אני נאלץ להסתפק באיזה ווקמן מיושן. אוף! אבל לפחות את זה יש לי, ואני יכול לשמוע בזה בנחת...

בא לי עוד מוזיקה. אז אני אדליק את זה, ואסתפק בשירי האהבה שמשמיעים ברדיו. מה לעשות? לא בא לי על המוזיקות הדתיות האלה שאמא נתנה לי. אני מעדיף את המוזיקות שחסרות כל קשר לדת. ובגלי – צה"ל הן בדרך – כלל לא קשורות כלל ליהדות הזאת´י, שהרסה לי דיי והותר את החיים.

*     *     *

"אופק, אתה רואה שאפשר להסתדר גם בלי הספרים האלה? הינה, אתה ניראה לי רגוע ומרוצה לחלוטין."

טוב, אני לא יכול להגיד לה מה כן עשיתי כל אחר הצהריים הזה, אז אני רק אחייך אליה.

"אתה באמת מרוצה!"

היא נשמעת לי דיי מרוצה מהרעיון שאני מרוצה. אחלה. מי יודע? אולי היא עוד תסיג לי ספר יפה של דתיים.

"אז איך מלאת את אחר – הצהריים שלך בסוף?"
"עם הווקמן" אני לא מפרט לה. נקווה שהיא גם לא תבקש ממני פירוט יתר.
"אהה, יפה לך."

מזל! היא לא ביקשה ממני פירוט יתר, כלומר – פירוט מיותר... ואני ניצלתי מלהשיב לה ששמעתי את הזמר הזה, החילוני... את אייל גולן. ועוד בשיר עם כמיהה כלשהי אל העבר. כמו שאני חש המון מאז ההורים שלי הפכו לדתיים. חלילה לי שהיא הייתה מבינה למה הקשבתי דווקא לזה... היא עוד הייתה עלולה להתחיל להרצות לי בנושא הכל – כך שנוא עלי הזה... ומצד שני – ייתכן שככה היא דווקא הייתה נותנת לי יותר חופשיות בנושא השנוא הזה ששמו :"הדת היהודית"

טוב. אני מקווה שעוד יבוא יום שבו אני אהיה חופשי מספיק גם עם ההורים שלי, וגם בנושא הזה. הם ההורים שלי, אחרי הכל. גם אם הם דחקו אותי למקום שקצת קשה לי בו, הם ההורים שלי ואני אוהב אותם הגם שאני נהנה להרגיז אותם... האמת היא שפעם שמעתי איזשהו ניתוח שאומר שדווקא שאת מי שאתה נהנה להרגיז אז זה בגלל שאתה אוהב אותו, מאוד מאוד אוהב אותו אפילו לפעמים. אז אולי זאת באמת המטרה שלי? לבדוק אותם – אם הם אוהבים אותי למרות שאני והדת שלהם לא מסתדרים זה עם זו? לא ניראה לי שזה ככה לגבי. כי אני באמת לא אוהב את הדת הזו. היא מציקה לי ומגוחכת נורא.

"אופק?"

הסטתי את ראשי לכיוונה של אמא שלי במבטי השואל;"כן?"
"אתה ניראה כזה... איך להגדיר אותך...? כזה... כזה... מהורהר משהו"
"בטח מהורהר" להאשים בזה את הדת או שמא עדיף לי לבלום מיזה כבר כאן? עדיף לי לשתוק.

"על מה אתה חושב?"
"על העולם הזה, אמא" אני אחייך אליה, שתיראה שהכעס ושהשינאה שלי הם כלפי הדת. לא כלפיה.

"אתה מחייך? איזה יופי. כבר חודשים שלא ראיתי אותך ככה..."
אז אולי לכבוד מצב הרוח הטוב שלה למראי המאושר אוכל לבקש אמפי3 או אמפי4? להרבה ילדים ניראה לי שיש כזה בישיבה!;"אמא?"
"כן?" היא הסיטה אלי מבט שואל

"אני יכול לקבל אמפי3 או אמפי4 כמו שניראה לי שיש לכמה ילדים בישיבה?"
"לא יודעת. צריך לשאול את אבא, אתה יודע הריי שהוא לומד בכולל, ולא מרוויח כסף מיותר..."
העוויתי את פני בחוסר רוגע. שוב הדת המעצבנת הזו נדחפת לי בכח לחיים, ואמא שלי, שכנראה הבינה על עיוות הפנים שלי היה הוסיפה מהר

"אבל אולי בכל זאת נוכל לקנות לך אחד, הבנתי שהמחירים של זה מאוד מאוד מאוד ירדו!"

חייכתי בקלישות.

*     *     *

אבא אמר שבהחלט אפשר לקנות לי את ´המכשיר המנגן הזה´ כשהגדרתו, אלא מאי? עלי להיות רגוע למשך פרק זמן שהוא – אבא שלי – יחליט עליו. וזה ממש לא בראש שלי, להיות רגוע עכשיו. לא להתרגז להם על הדת הזו. לא נסחפו בכלל. מעניין כמה זמן האבא הזה רוצה שאני אהיה רגוע בנושא.

"א-ו-פ-ק-!-!-!"
"כן,  א ב א ? ? "  השבתי לא גם אני בצעקה

"בא רגע, החלטתי ביחד עם אמא כמה זמן אנחנו לא רוצים לשמוע את כל קיטוריך על הדת, כדי שתהיה זכאי למכשיר הזה"
"כמה?"
"בא, נדבר פנים אל פנים. למה לנו לצעוק מקצה אחד של הבית לקצהו השני?"
"באתי."

"אחלה, איזה סוג החלטת שאתה רוצה?"
"מה זאת אומרת?"
"ארבע או שלוש?"
"שיהיה שלוש."
"עם רדיו?"
"בהחלט!"
"אחלה. אני מחפש לך משהו זול, ועם זאת איכותי, עם רדיו. אמפי3 ולא אמפי4, ועכשיו – אתה לא מתלונן לנו במשך שבוע – בכלל בכלל בלא תלונות! אתה לא מביא הביתה שום ספר כמו זה האחרון שהבאת, ולא מרגיז את אמא בנושא היהדות, מובן לך?"
"בהחלט! אז מתי אתה קונה לי את האמפי?"
"לא יודע. כשאני אמצא משהו שתואם לכל ההגדרות שכבר אמרתי לך..."
"בטח ייקח לך שנים. אני יכול כבר לחזור לחדר שלי?"
"כן, בהחלט! תהנה, חמודי!" אבא שלי הוסיף חיוך שיועד אלי, ואני פניתי לחדרי.

אוקיי, אז האמפי יגיע אליי בקרוב, ועלי להתאמן בשתיקה, ושהיא לא תהיה רועמת מידי – השתיקה הזו – שאמא לא תחליט שאני מקטר לה... שהריי אני מאוד אשמח לאמפי! אבא אומר שהוא יחפש לי משהו ´זול ואיכותי´, הלוואי שבאמת ימצא לי משהו כזה. לפחות מכיוון האיכותי...

גיחכתי לעצמי חרש חרש, כדי שלא ישאלו אותי בבית הזה על מה אני מגחך, אפילו שהגיחוך שלי הפעם לא היה כזה נוראי, לא היה לי מושג איך ייקחו אותו אבא ואמא, הם הריי תמיד מקבלים כל דבר בצורה כל – כך משונה! הם עוד היו עלולים לחשוב שאני מזלזל בכך שאבא החליט לתת לי מתנה, יעני הם היו אומרים שאני חושב שאני שולט בבית הזה ולא ה´אלוקים´ שלהם. ולא חסרות לי צרות איתם!

אוקיי, אז במקרה שלהם הסתדרתי עם האמפי שאיזה כיף! הוא יהיה עם רדיו! אז סיימתי לפרוק מעלי את האושר ואת ההנאה שבנושא הזה... אני כל – כך מרוצה, ומה עושים עכשיו? טוב, ניראה לי שכדאי לי לישון. לילה טוב שיהיה לי!

__________________________________

פרק 11

´בוקר טוב עולם! מה שלום כולם...´

מה? מה זה? זה היה דיי מבהיל. כנראה שחלמתי שיש לנו טלוויזיה, ויש לי אחים קטנים שצופים בה, וההורים לא מתים על הרעיון... חלום דיי מלחיץ, אני חושב. מי צריך אחים קטנים? בעיות עם ההורים? מי צריך גם את כל החלומות האלה??? אילו סתם סיוטים כל הדברים האלה! הייתי מעדיף משפחה נורמאלית, שטלוויזיה יותר או פחות לא מזיזה לה הרבה.

אבל כל עוד שלא זאת המשפחה שיש לי – אני מעדיף שפשוט לא תהיה טלוויזיה. אני רוצה – אני מתחמק, אולי, לאחד מהחברים שלי מבית – הספר הקודם שלי...

*    *    *

"אהלן נחום!"
"אהלן אופק!"
"מה קורה?"
"ברוך ה´! ואצלך? אתה ניראה עליז מתמיד..."
"כן, לא יודע מה יש לי היום..."
"נו, נו, ברוך ה´!"
"במה ברוך אשם היום? כל היום רק מאשימים אותו בשטויות..." צחקקתי קלות, רק שהסמקתי כשגיליתי שהוא לא הבין מייד את הבדיחה – יציאה שלי, זה היה מביך, הוא הביט בי ופלבל בעיניו, אבל הבין בסוף, והצטרף לצחוק שלי.

"כן, האא?"
"כן. תגיד, מתי יוצאים לחופש בישיבה הזו?"
"ב´בין הזמנים´" ענה לי נחום

"שזה אומר?" שאלתי, בתמיהה, עוד מושג של דתיים מוזרים כאלה? אני בחיים, אבל בחיים לא אצליח ללמוד את כל המושגים המשונים האלה! ´בין הזמנים´ וכל השטויות האלה!
"זה... זה..."
"לא יודע להגדיר? אז עזוב..."

חיוך נבוך מעט מצידו של נחום, אנחנו יחסית חברים. לפחות היום. נכון. אני נוהג להתרגז על מה שאני מכנה ´תחיבת אפים´ מצידם של כל ההם מהישיבה, אבל היום מצב הרוח שלי דיי טוב, מה שגורים לי להרגיש דיי בנוח עם נחום, למזלו... כי סתם זה לא כיף שאתה עם חבר שלך והוא – לא נחה דעתו עד שיוציא עלייך את כל הכעסים שיש לו, אני חושב ככה. וניראה לי שאין מי שמתנגד לדעתי הזו... בניגוד לרוב הדעות שלי...

"טוב, אופק, אני הולך לטול ידיים לאוכל, אתה בא?"

ללכת, או שמא עדיף לי לבצע מעשיי כפירה? נמאס לי להיות דתי! אבל... עד שנהייתי בקשר טוב, יחסית, איתם... אז מה עושים? מה עושים? טוב, נלך איתו...!
הנהנתי בראשי אגב:"כן, אני בא." והלכנו ביחד. לטול ידיים. אפילו שאני מאוד לא מסתדר עם זה שאחריי הנטילות צריכים לשתוק. זה לא ממש מתאים לי. אבל לא בא לי ללכת לטול שוב, וגם לא בא לי שיינעצו בי מבטים תמהים. כופר שכמוני! מדבר אחריי הנטילה ולא נוטל שוב!

מעניין מה יש בחדר האוכל. בטח כלום. כמו תמיד.

ניראה לי אני מתחיל להבין את זה שמורידים כל הזמן כסף לחינוך הדתי. הם לא מספיק עומדים על שלהם... זאת בעייתם! הם גם לא שווים מספיק כסף. לא יודעים להשקיע כלום בשביל המדינה הזאת. הם כאלה... ´אנטי ציוניים´ – מה שנקרא. מעצבנים...! אז מי צריך להשקיע בהם? רק שככה, בלי ההשקעות של המדינה הזאת´י, כל הנוער שכמותי – שהפך להיות דתי מאונס ולא מרצון – נידפק! אין אוכל נורמאלי, אין שום דבר נורמאלי בישיבה הזאת´י! אפילו הישיבה – הבניינים שלה – כלומר – לא בנויים יותר מידיי טוב ומושקע! כמה מרגיז!! אני סתם סובל כאן! לא דיי בכך שאני לא יכול לעשות מה שאני רוצה – אז אני עוד נדפק עם בית – ספר דפוק ועני. לפחות שיחפשו לי ישיבה טובה. שיש לה כסף. אם קיים בכלל דבר שכזה... לא ניראה לי. טוב. יאללה! אני הולך לחדר האוכל. ביחד עם נחום. בפה סגור. שהריי ´אסור לדבר´... אוף! לפחות מדברים בהמהומים... אני רואה שדווקא היום יש יחסית אוכל טוב! היאח!