היא ישבה. לחוצה. 'אוף!! המורה הזאת'י!! היא תיתן לי מלא נכשלים, ועוד תאשים אותי בחוסר למידה.. למה?! למה היא מתייחסת אלי ככה? כי אני לא אוהבת לצעוק? כי אני לא אוהבת להשקיע את עצמי עמוק מידי בלימודים?! זה לא טבעי שנערה בגילי זקוקה יותר לחיי חברה פעילים, מאשר ללימודים? אני לא מסוגלת ללמוד הרבה. זה סתם מתסבך אותי. למה? למה דווקא אותי דפקו עם המורה הזו? אין לי עצבים אליה.. היא לא מבינה כלום!!',
"שירה!"
'אוף.. לא רוצה לקבל ת'תעודה שלי!! שתשאיר אותה לעצמה.. היא בטח מלאה ב55.. יאללה איתה..'
"שירה! בואי, אני רוצה לתת לך את התעודה" חייכה המורה, ודיברה בקולה המאנפף, שירה קמה, והתיישבה ליד המורה. בפנים קפואות. "הציונים שלך לא טובים, וההתנהגות שלך, איך נגדיר אותה, שונה, את לא כמו כל בנות גילך. את לא מתאמצת להשיג ציונים טובים יותר. את לא מתאמצת להיות יותר עם חברות. כאילו כלום לא מפריע לך. את לא מוכנה לשתף פעולה איתנו, עם המנהל, איתי ועם היועצת.." המורה המשיכה לדבר, אבל היא כבר לא הקשיבה לה. 'בטח שאני לא משתפת פעולה' היא חשבה במרירות, 'ניראה אותך משתפת פעולה עם אחת כמוך. שנדבקת. לא מבינה. מעצבנת. אוף! נמאס לי ממך!'.."
"..ואני בטוחה שתצליחי להגיע, עם קצת השקעה, לא הרבה, לציון גבוה בהרבה." חתמה המורה, והגישה לה את תעודתה. 'סוף סוף היא סיימה.. אבל עכשיו-מזומן לי תקל עם ההורים שלי.. אין לי כחחחחח. אולי אני לא אראה להם את התעודה? אולי? אין מצב. הם ישאלו. ואני אהיה חייבת. אוף!!'
"היי! שירה! כמה קיבלת בתנ"ך?" שאלה אותה שילת, חברתה הטובה, "אהה.. 66" ענתה לה שירה, נבוכה מעט, "אהה.." השיבה שילת, והשתתקה.
בדרך הביתה עברו לשירה הרבה מחשבות בראש, מה להגיד להוריה, וכו', 'רק זה חסר לי.. שגם הם יהיו כמו המורה שולה, מעצבנים וכ"כ לא מבינים'...
שירה הגיעה לבית, חששה מפני הוריה היה מוצדק משהו, אם כי לא מוצדק לחלוטין. גם הם היו ילדים פעם, וגם הם קיבלו תעודות, בדיוק כמוה, וגם הם חששו לעיתים מהוריהם ויצאו מזה בשלום. אבל היא לא חשבה בכיוון הזה. היא כל - כך חששה מתגובתם.
"שלום שירה!"
"שלום..." בקול ענות חלושה
"שירה? נו? איך התעודה שלך?"
היא הושיטה את תעודתה לעבר אימה בשתיקה רוויית חששות,
אימה עיינה בתעודה, והחזירה לה אותה. למראה מבעה החושש של שירה היא חייכה אליה ואמרה לה:
"שירה, ממה את כל - כך מודאגת?"
"אהההה.. לא יודעת" ענתה לי שירה, מהוססת,
"את פוחדת ממני? תאמיני לי שאני יכולה להבין אותך, גם אני הייתי צעירה בעבר" חייכה שוב אימה
שירה חייכה בחזרה, חיוף קלוש ביותר,
"שירה, למה את כל -כך בלחץ מיזה? במחצית הזאת אילו הציונים, אבל עם ראש כמו שלך את תמיד תוכלי להגיע לציונים טובים יותר במחצית הבאה, ובכלל."
שירה המשיכה עם חיוכה כקודם. אם כי הוקל לה בראותה שאימא שלה איננה כועסת עליה, אחר היא לחשה:
"תודה אימא! באמת!" וחיבקה אותה, תוף שהיא נושקת לה על לחייה בהקלה מרובה.
__________
שיפצתי. המקור מודגש ואת כל השאר כתבתי היום.
י"ב (ניראה לי) בכסלו ה'תשס"ז
