במרבד הירוק המתפשט לקצוותיו של התבל
זרקורי הלילה מעלי
ומבעד לרקיע משעשעים את עיני.
עירי המרגליות,
גושי זהב ויהלומים הם.
מנצנצים לאורך שמי השחורים.
המים התכולים,
מי קריסטל הם.
באור הלבנה המחייכת.
ידידי החומים הנושקים לשמים,
שולחים לי נשיקות בדרכם.
ואלו המתנשאים לעל,
מקיפים אותי,
כרוצים לשמר משהו שאבד...
ואנוכי לבדה.
