מול הים
כל כך יפה כאן שצריך לשכנע את העט להתחיל לזוז.
יושב על הצוק. מים צלולים מלא העין ורוח קלה.
כן, קדום כאן ועם זאת כל כך רענן.
גם לכאן מגיעים הפרחים, חבצלות חוף אחדות, ואלו שנבראו מעט אחריהם, הדבורים והפרפרים, שמחברים בינהם.
זה חלק מלגור בנתניה, לשבת כך מול האופק התכול.
השמים והמים מתחברים במקום רחוק, לא מוגדר.
נותן לעינים לבהות רחוק.
עתיק, אבל מתחדש. סלע החול שבגבי מתפורר לאט עם הזמן, ואני מקוה שגם נבנה, כשחול מצטבר בו.
הים משנה את פניו. לא עוצר, לא עוצר לרגע.
הריאות מתמלאות אויר נקי.
אני יוצא לדרך. למחשבות יש הרבה מקום להתפזר עד שיאספו מחדש.
תגובות