18/10/06
השעה הייתה חמש אחר צהרים :רוח עדינה של סתיו נשבה, נגעה קלות בעלי עץ הצפצפה .
שבחצר ביתה של עדנה , אישה שקרבה לשנות השישים לחייה.

וזמרת לשעבר .

התאלמנה מבעלה שמואל לפני כיותר מתשע שנים, אך ליבה עטוף הוא בגעגועים אין סופיים אליו .

שכן הוא היה אהבת חייה, שהותיר לה חמישה ילדים נפלאים .

שהחלו לפרוס את כנפיהם ועפו, לתוך נתיבי החיים . כל אחד בתחום שלו .

אך היא מרגישה שחלק מהילדים, ממשיך את דרכה .

ואהבתה לאמונות .

עדנה הייתה זמרת לפני נשואיה לשמואל, אולמות שלמים מילאה, וברגע שנישאה ויתרה על הכל . לטובת בית שמואל .

ביתה הגדולה ליאורה: זמרת במקצועה השרה משיריה , ולעתים חוטת ונותנת לאימה לשיר משירי שורשייה הצפון אפריקיים .
נותנת לה להדליק מחדש את אהבתה הגדולה לבמה ולאורותיה,

הקסומים .

אלון בנה השני, צייר המסתובב לו בכל העולם וכאשר געגועים אוחזים אותו לבית אימו, הוא שולח לה פיסות שלום. ציורים שצייר מכל מדינה ומדינה .

בכאות האומרת שהוא בסדר, מרגיש טוב . ומאושר מאוד בחייו . והיא מאושרת בשבילו .

השלישית רותם, מורה לספורט בביתי ספר יסודיים ובתיכוניים.
הרביעי מיכאל צלם במקצועו. והבן הקטן דניאל ויטרינר .

למרות שקיבלה היא את עזיבתם, ונתנה את ברכתה להצלחתם.

עודנה מרגישה לאחר שעות ההתנדבות שלה במתנ"ס, געגועים עזים אליהם .

הם עוטפים אותה בעיקר בשעות הערבים בהם היא מרגישה לבדה .

היא נכנסה לביתה, והוציאה משם אלבום דהוי בגוון אדום ,וחיוך נפרס בפנייה שהחלו השנה לקבל את קמטי הזקנה .
הנה היא כאן, ילדה קטנה משחקת בסוס מעץ . מדמיינת לה דמיונות על להיות בוקרת הדוהרת למרחקים. והנה היא בתמונה אחרת נער מכיתתה לוטף ברוך כתפה,  מבטיח לה אהבת עולם .

מגלה לה לראשונה סודות נדירים החבויים ברגש הנפלא שנקרא אהבה .

והנה היא כאן חיילת, המשררת את המדינה שאותה היא אוהבת, בכל מעודה .

וכאן היא נשמה נשימה עמוקת כאב, אהוב חייה שמואל, עומד מול הרב נשבע ל ה אמונים . כך היה עד מותו.  דמעה מעינה נשרה למראה התמונה הישנה . לרגע היה נדמה כי שכחה איך הוא נראה האומנם.

הרהרה לעצמה, כאן בתמונה נראה הוא מחייך מאושר שהוא שלה והיא שלו לעדי עד. מי ידע שיהיה לו סוף כזה מכאיב .

שוב דמעה נשרה על לחייה ונשברה ברצפה כזכוכית .

השנה היא הרגישה שהתבגרה יותר לובן שערה , הזכיר לה תמיד את השלג היורד על גגות בתים . בימי חורף קר .

והיא יחידה מרגישה בבדידות. עודנה לא מוכנה לחלוק חיים נוספים . כפי שעושות רוב חברותיה המתנדבות עמה במתנ"ס .

הקרוב לביתה . היא אוהבת את שמואל אך היא מבינה שחייבת היא לצאת מעט החוצה לראות אנשים לנשום אוויר של סתיו נעים .

והזיכרונות הו הזיכרונות מחלחלים בתוכה, מעוררים רגעים שהטמינה עמוק בעמקי ליבה . והבטיחה כי לעולם לא תביט אליהם אך הם גדולים ממנה . חושפים את חולשתה , נותנים לה להיות גלויה,

היא לא יכלה להחצין עוד אותם בתוכה הייתה חייבת לפרוק אותם .

הדמעות הגעוגועים עשו זאת שגרמו לה שנית צער וכאב הדוקר בעמקי ליבה .

צלצול הטלפון קטע את מחשבותיה, ורוח העצב שנשבה בתוכה .

מעברו השני של הקו, הייתה ביתה ליאורה שסיפרה לה שיש הערב מופע. ואני רוצה שתהיי חלק ממנו. נופיע שנינו. נשיר משירייך היפים. ואני משיריי. קראתי למופע שורשי אימי .

איך זה נשמע לך אמא .

חיוך נפרס בפניה תודה ביתי אהובה, אמרה לה בטלפון. נדמה לה כי לאט לאט שוכחת היא שהייתה כל היום עצובה ובודדה. למשמע קול ביתה הבכורה .

תהיי מוכנה אני באה לקחתך אליי. כך היה בזמן שהתלבשה הרהרה שוב לעצמה שלמרות הצער העמוק בתוכה על מות אהובה. היא מאושרת שהוא עניק לה ילדה מדהימה כזאת ואכפתית .

תמיד רוצה לעזור לה להיות בקרבתה, לא נותנת לה יותר מדי להיות לבדה. לשקוע בצערה הרב יותר מדי . היא זאת שגם עודדה אותה להתנדב לתת שעורי שירה במתנ"ס . ולצאת מעט מהבית,

ולהרגיש בחיים .

©כל הזכויות שמורות לעינת