כמה שונה. חצי עולם. כל כך הרבה אך אם זאת כל כך קצת. שלחנו לה את הנעליים הישנות האדומות. לא חשבנו שהיא תאהב במיוחד. אבל לא משנה, בכל זאת, היא צריכה את זה.
הלכנו לעשות את כל הדברים שאנחנו אוהבים לעשות. הלכנו לשיגרה שלנו גם.
הסתכלתי על הארון הקטן של הנעליים, הנעליים האדומות הישנות והקרועות לא היו שם יותר. לא היה לי איכפת. בכלל לא.
אחרי כמה ימים קיבלנו שיחה. אמא שלה התקשרה. אמרה תודה על המשלוח, על הבגדים והנעלים.
היא אמרה שהילדה לא רוצה להוריד את הנעליים. שאף פעם לא היו לה כאלה נעליים יפות ואדומות. היא רוצה ללכת לישון עם הנעליים. והיא יושנת איתן. היא לובשת אותן לכל מקום, תמיד. מסרבת להוריד. אף פעם לא היו לילדה הקטנה הזו נעליים כאלה יפות,וכאלה אדומות.
נזכרתי שניה בנעליים האלה...ישנות וקרועות שהצבע האדום כבר דהה מהן.
חשבתי על הילדה הקטנה, והתחלתי לבכות משום מה. הנעליים האלה לא אמרו בשבילי שום דבר. אבל בשבילה זה היה מרכז האושר, כי אף פעם לא היו לה נעלים כאלה יפות.ואדומות.
