סירות נייר קטנות מפליגות לשום מקום. שום מקום זה רחוק בשביל סירות נייר קטנות.
נמל מנייר מחכה לשובם, הוא יחכה כמה שיצטרך, הוא אהב את סירותיו.
בקיץ סירות מנייר שטו במי ים חמימים, בסתיו בין עלים יבשים. ובאביב בין פרחים פורחים ואלפי ריחות נעימים. ובחורף סירות מנייר הפליגו לשום מקום. הרוח והגשם ליוו את סירות הנייר לכל דרכם לשום מקום.
שנה שלמה חיכה לסירותיו הנמל מנייר, שנה שלמה. וכשהחורף הגיע התמלאה בו דאגה עמוקה. מספר ימים עברו, אלא היו ימים אחדים בהם סירות הנייר הפליגו לכיוון שום מקום, אלא היו ימים בהם לסירות מנייר היה קשה לשרוד. קשה להפליג לסירה מנייר כשיש גשם חזק. הן שנאו מים כשהיו דפי פוליו חלקים, אך עכשיו הן סירות הן לא יכולות לשנוא מים. מעליהם המים היו קרים כאש כחולה , הגשם שלא הפסיק לרדת. מתחתיהם המים היו קרים אף עוד יותר ומילאו את חללם הריק, הים האפור. אלא היו ימים קשים לסירות הנייר, אך הן יעשו הכל כדי להגיע לשום מקום. זאת הייתה המטרה העיקרית שלהן. ולכל אחד צריכה להיות מטרה עיקרית.
הנמל מנייר זעק לרוח שתחזיר את הסירות נייר שאותן כל כך אהב, הוא לא רצה שיעזבו לשום מקום אחר. אך הרוח לא הקשיבה לנמל, היא הייתה שייכת לחורף.
לחורף הייתה משמעמות גדולה בשביל סירות הנייר.
ימים אחדים הן שטו יחדיו בקבוצה קטנה של סירות נייר קטנות.
עד שהרוח נשבה בכל כוחה והעיפה את הסירות הרחק משם, לשום מקום. ורק המים נותרו מתחת לעולם שלהם.
