הכי אני אוהבת איך אחרי מקלחת חמה אפשר לראות את כל הוורידים בידיים, ברגליים ואפילו על החזה, צינורות כחולים וסגולים, דקים יותר ודקים פחות, מתפתלים לאורך מסלול שאינו ניגמר.

וכשאני מסתכלת עליהם, זה כמו הקטעים האלה בשירים כשהמנגינה בקטע היפה מתנגשת במשפט הכי יפה בשיר, ואז יש צמרמורת ממש חזקה בכל הגוף, ובאותו רגע רוצים לבכות. ואני נשבעת שמרגישים אינסופיים.

ככה אני יושבת ליד החלון עם שיער רטוב ומגבת, מסתכלת על הוורידים שלי, ופתאום אני שוכחת את כל הבעיות. כאילו אני מביטה על אלוהים, אני מסתכלת על הדבר שמשאיר אותי חיה וקיימת.

תשארו באותו מקום עד מחר וורידים יקרים שלי. אני לוחשת.

אל תעלמו בלילה.הבוקר לא רחוק.ובבוקר הכל יהיה טוב.

אל תעלמו...אל תעלמו...אל תעלמו...

אני כאן, עוד נשימה. מזל שלא שכחתי לקחת אותה.

אולי מחר אני יפסיק להתפלל לוורידים שלי.