ועל אף שאזלו להן המילים... ונדמה כי נאמר כבר הכל
ושומדבר בעצם לא יחדש כלום... ובכל זאת יש עוד דברים שרציתי לומר לשחרר את עיניי מהדמעות האלה, את הלב שמתקשה לאחות שבריו כל פעם מחדש...
עכשיו שהכל קצת חדש ועם זאת כבר די מוכר... נשארו כמה מילים שנהדפו עם המיית הבכי, עם הכאב שמכה ולא חולף
כבר שבועיים... והחלום שהתרסק עדין מהדהד כמו משהו בלתי גמור ואינסופי
והזמן עובר, עובר וחולף מעל פנינו כאילו הכל חסר משמעות עכשיו.
ואולי נכון לומר, ואולי כבר מאוחר מדי לומר... אם יש משהו שאני נלחמת עליו ונאבקת למענו... זה אני... הכל למען עצמי
סוף סוף הבטתי בעיניי שיודעות כבר כל כך הרבה חולשה
ועשיתי זאת באומץ.בלב כבד והכאב רק מתחזק
שכחתי, אני אומרת בעצב, שכחתי את מי שאני. אולי זה מה שהכי כואב אולי זה מה שהכי מכה בי.
ואנחנו ממשיכים מכאן.כל אחד לדרכו שלו... אל המקום שהוא צריך להגיע אליו... אל מה שיעשה את שנינו מאושרים יותר...
הכעס עליך והפגיעות שפגעת בי אינם רוצים להעלם ממני כאילו שאם אשכח אז יחרב עליי עולמי
ועולמי שהיה פעם גם עולמך.... זועק לעזרה
כבר ימים רבים שאיני שקטה... אפילו מעט סוערת... ועיניי שלא נעצמות והרעב שכמעט דעך סופית.
עכשיו זה המלחמה האמיתית שלי נגד הרגשות נגד מה שלקח אותי תמיד אליך בחזרה
המקום שנהדפתי ממנו יותר מדי פעמים שהרס ושחק בי את העוצמה הטבעית שהיתה לי פעם כלפיך.
שהייתי מסתכלת עליך ומביטה אל תוך מר עיניך... אל החולשה האינסופית שלא פסקת לרגע להעביר אליי
ופתאום כל כך הרבה שאלות.ואסור לברוח לשומקום כי המירוץ הזה חדל.לתמיד כנראה.
ועכשיו אני מחפשת אי קטן של שקט. מקום אמיתי ופשוט. מקום בו השמחה היא זאת שגורמת לדברים לקרות
מקום בו החיוך הוא הסיבה להכל...
גם אתה ממשיך, כבר שבועיים, היית מאמין?
ולמרות שהכל כל כך מוכר
תמיד זה מרגיש כואב כל פעם מחדש
ומה שמרגיע אולי ונותן מעט שלווה וחירות מסויימת
זאת הידיעה הברורה שעשיתי הכל למענך
שהייתי שם איתך בכל רמ"ח אבריי
והבחירות שעשית...או שאולי זה באמת הכל בעל כורחך כפי שאתה מטיב לומר תמיד
זה מה שילווה אותך כנראה לכל החיים...
אז אהבתי באמת ובתמים
תמיד.
סולחת על הכל למרות שהעצב והצער עודם מהדהדים.
יפעת.
