בלדה למיטה / ויקי טל סבג
 

המיטה שבה התוודענו לראשונה,

נותרה לבדה;

הסדינים פזורים לאורכה,

וחוטים נפרמים בצדם.

הכר נותר יתום,

ונוצות משתחלות מבצבצות,

בגדייך-

מוטלים בכל פינות החדר

ונעליך יתומות משרוכים.

התחושה באוויר מפיחה בי רצון

לעוד פעם, שוב פעם,

להרגיש אותך,

להכיר אותך,

את גופך.

גופי משתוקק אליך,

רוצה בך,

רוצה ש...

תשאיר בי חותם,

תיזרע בי אהבה,

תיצוק בי את גופך,

ושתיסוך בי שמן,

שירפא את גופי,

יחיה אותו,

וירטיט את כולו.

כרסה של המיטה-

מתרומם אט,

תנוחת ראשך על הכר-

מאבדת מצורתה.

הסדינים נשאים ברוח

הפורץ מן החלון,

ומטהר את החדר

מטומאת האהבה,

מקדושת הנשמה. 

זכה,

טהורה, צחה ולבנה,

וכי מה נותר מאותה מיטה-

שרועה, זנוחה...

טיפות גשם מחלחלות ממעל,

ורוחצות את הסדינים,

כמו מזככות ומהדירות אותם,

משבחות .

הרוח,

מיבש את הכר הספוג.

ולפתע,

כשפסק לו הגשם,

וכשפסק מלחלחל מטה,

נטרקה הדלת.

שתיקה, דממה, תהיה-

ה א כ ן   ז ה   א ת ה ?!