מתוך הסיפור שלה, הסיפור שאינו נגמר, השכשוכים האינסופיים בשלולית (החבוטה מדימויים, מסכנה) היא עדיין יוצקת, רוקמת, מלחימה ומשבצת ביד אומן מיומנת, סיפורים, סיפורים על אנשים אחרים. עם הרבה דמיון, רגישות ודיוק, והרבה הרבה סופים טובים שלו היו - היו שלה. מגיע לה. הראשנים הרבים שממלאים את הביצה, אוהבים ומחבקים ואפילו מעריצים את מלכתם, על החום, הדאגה, האומץ וההבעה המושלמת שלה ולכן מבקשים את קרבתה כמו שמבקשים קרבת אם אהובה ומורת דרך. אבל, בסופו של יום הם יודעים ומקווים, גם לה זה ברור, שהם הולכים "להתחפף" משם בקרוב. השלולית טובה לזמן קצר, ללמוד לשחות ותוך זמן קצר הם ייצאו משם "טו היט דה רואד" ומבעד לענני העשן ונהמות האופנוע המסעירות ינופפו לה לשלום כשמאחוריהם חובקת אותם ראשנית נסיכית (ובמקרה הפמיניסטי - ראשן), והיא תסתכל עליהם כשהם מתרחקים לעבר האופק, ואז תאמר לעצמה: "איך הם גדלו בלי לשים לב. הם הרי כבר לא ראשנים, הם ממש צפרדעים קטנים, ובעצם אני סתם מורידה מערכם - הם נסיכים אמיתיים". והיא תנופף בחזרה ותשמח בשמחתם ותשיר "צלול ראשן" ו"גור לך" וכל זה, והעיניים תירטבנה, כי היא איבדה עוד ראשן קרוב וגם כי היא (והיא מספיק כנה להודות ובזו גדולתה בין השאר) זו שנשארת בשלולית. תמיד. ומתוך הבשר העייף ומן העצמות היגעות מרוב שכשוכים וכל מיני צלילות לא מועילות, היא תשכח שהיא מלכה, וכשמיד תיזכר, היא תבקש להתנער מן התואר המפוקפק "מלכת השלולית". היא תבקש להשליך יחד עם התואר גם את כל אותם סופים טובים שמסרבים להתרכב כמו שצריך על הסיפור שלה. באותו ערב מן השלולית הפרטית שלי (שלולית פחות שוקקת ראשנים יש להודות ויותר נסיכים מזויפים), הצעתי לה, ולא פעם ראשונה, שאולי כדאי שנביט בעצמנו, בבבואתנו המשתקפת ממימי השלולית ונפנים את העובדה שאנחנו מלכות. נכון בודדות, לא נסיכות צעירות וחלקות, ובכל זאת מלכות. "בואי נסתכל מבעד לבשר העייף ולעצמות היגעות, אל הנשמות". מה שצפרדעים שפקדו את חיינו לא הסכינו לעשות. אולי פחדו להסתכל עמוק מדי. האמנתי בכל לבי שהיא מלכה אמיתית. אבל שתינו ידענו שזה לא ממש מנחם (ומחר, על פי התסריט הטלה-נובלי, יהיה זה תורה להמציא נחמות בגרוש לדמעות שלי). בכל מקרה, ליתר ביטחון ניסיתי עוד משהו: "את יודעת" אמרתי, "איזה מזל שבשלולית הרטובה אפשר להזיל דמעות ועדיין להיראות כמי שבסך הכל יצאה לצלילת לילה". צחקנו.