בס"ד
הרגשתי קשה כמו סלע
רציתי להיות חזקה, איתנה,
לא נתתי לעצמי להישבר.
הייתי כולי מאובנת, מאופקת עד
שלפתע...
אגלי טל ביצבצו וצרבו את
עיניי האדומות ופתאום...
נתקפתי במין מפולת של
סערה רגשית שכזאת
ולא הפסקתי לבכות
ולא הפסקתי לקוות
לייחל ולהיתפלל
שהאבן תיגול מעל ליבי
ותטהר את נשמתי.
וכך הרכנתי את ראשי בין ברכיי
ונשטפתי בפרץ דמעותיי.
כאבנים גדולות הם התגלגלו
במורד לחיי.
וכך עם כל טיפה וטיפה, האבן התפוררה
עד שהרגשתי שלא יכולתי להפסיק
כמעיין המתגבר
געשתי
והתפרצתי
ונסחפתי
אל תוך ליבי
אל תוך נבכי נפשי
ופתאום...
כבר לא התביישתי לבכות,
או להראות חלשה ורצוצה ליד כולם.
להפך, רציתי לצעוק:
בקול
בעוצמה
להפר את הדממה
להרעיד את האדמה
כדי שכולם יבינו
וכולם יחושו
מהו אותו הכאב
שפילח לי את הלב.
א-ל-ו-ק-י-ם-
צעקתי
די!!!!!!!
בבקשה
מחה את דמעותיי.
עטוף אותי בחום ובאהבה
ותראה לי...
שהכל לטובה! :)
