כשמלאכים בוכים
 

-איזה ניגוד מכאיב יש בין האינטליגנציה המלהיבה של הילד ובין האופי החלש של המבוגר הממוצע (זיגמונד פרויד )

אתמול בלילה ירד גשם והיה לי קצת עצוב. בעצם אני לא בטוחה אם היה לי קצת עצוב או קצת רגיל. בעצם אולי זה היה קצת רגיל, והקצת רגיל היה לי קצת עצוב. אמא אומרת שכשיורד גשם זה סימן שהמלאכים בוכים. אתמול בלילה המלאכים בכו.

דינה הגננת הודיעה לנו כבר לפני שבוע להביא תמונות של המשפחה, כי מחר יהיה יום המשפחה. אני עוד לא כל כך מבינה מתי זה מחר, מתי זה יום שלישי ומתי זה יום הולדת אבל הצלחתי להבין שהיא רוצה תמונות. ושהיא רוצה משפחה.

תמונות יש לי מלאן! ככה מלאן. כמו המרחק מהיד הימנית ליד השמאלית כשפותחים אותן הכי חזק שרק אפשר. ככה מלאן! משפחה יש לי קצת פחות. יש לי את סבא וסבתא של אמא ויש לי את סבא וסבתא של אבא ויש לי את אמא שאני הכי אוהבת בעולם ויש לי את אבא שאני הכי אוהבת בעולם. אבל אין לי ביחד. ואין לי תמונה של ביחד.

אבל אני מלאן אוהבת. אני אוהבת בלב! וגם אמא אוהבת אותי מלאן. מלאן כמו שהלכנו בקיץ לים וראינו שהים, שהוא בצבע כחול כי השמיים בצבע כחול, והוא לא נגמר. אמא אומרת שהים מגיע מהארץ שלנו לחוצלארץ. שאלתי את אבא מה זה חוצלארץ והוא אמר – כשתגדלי נסע באוירון לחוצלארץ. אני רוצה לגדול כבר ולעוף בשמיים, לנחם את המלאכים, כי גם שחורף ויש עננים תמיד יבוא הקיץ אחריו ונלך לים. אולי אפילו ביחד.

כשאמא באה לקחת אותי מהגן אמרתי לה שדינה אמרה שאנחנו צריכים להביא תמונות של משפחה וראיתי שאמא היתה קצת עצובה. אני לא אוהבת שאמא עצובה אז עשיתי לה המון פרצופים וסיפרתי לה שהיום שמוליק תיקן את הגדר השבורה בגן וראו לו את הטוסיק. אני יודעת שיש משהו שאני אומרת שתמיד מצחיק את אמא אז אמרתי לה את זה. אמרתי לה "תחת של מלאווח" וגם שאני רוצה להתפנק אצלה. אמא חייכה אבל ראיתי בעיניים שלה שהיא קצת עצובה. כשאמא עצובה העיניים שלה הופכות לכהות כמו הלילה. ובלילה יש מכשפות. לא בכאילו! יש בארץ שלנו מכשפות! אני יודעת שאתם לא מאמינים כי לא ראיתם אף פעם מכשפות באמת אבל יש. תאמינו לי.

-החכם ביותר שומר משהו מנקודת המבט של הילד. היא היחידה הקרובה למשמעות האמיתית של החיים (ג'והן מייסי)

מבוגרים לא תמיד מובנים לי. אולי זה בגלל שהם מדברים המון מילים שאני לא תמיד מבינה ואולי הם חושבים אחרת. אולי הם לא יודעים שאנחנו, הילדים, קצת קטנים בגודל אבל העולם שלנו מאד עשיר ומורכב. כל ציפור צבעונית שמצייצת לרגע על עץ ירוק ממלאת אותנו שמחה שהם כבר שכחו מה זה כי להם יש משרד ועבודה וקניות ועוד כל מיני דברים של גדולים שמעסיקים אותם. כל חיבוק שאנחנו מקבלים הוא כמו השוקולד המתוק שקיבלנו בקלבת שבת שאני הייתי מלכת השבת ושמו לי זר פרחים בצבע צהוב, כחול, אדום וגם צהוב! כל גערה שאנחנו מקבלים מורידה אותנו למטה. מלאן למטה.

אז בלילה אמא היתה עדיין קצת עצובה ושאלתי אותה למה. היא אמרה שהיא לא עצובה וכיסתה את שתינו בשמיכה והיה לי נורא נעים. מלאן נעים! ככה נעים. כמו הים שהוא כחול. כמו שוקולד של קלבת שבת. לא רציתי שאמא תהיה יותר עצובה אז לא שאלתי אותה למה אצלנו בבית אין אבא ביחד אבל אני חושבת שאמא הבינה כי היא אמרה שמחר אבא ייקח אותי ונהיה כל היום ביחד. אני אוהבת להיות עם אבא ביחד. אבל אני לא אוהבת להיות עם אבא ביחד ובלי אמא ביחד. זה כמו שרבתי עם דור בגן והוא הלך להיות חבר של בר. היה לי חסר משהו בלב, דינה אומרת שבלב אנחנו מרגישים אהבה, ואני חושבת בלב אני הרגשתי שחסר לי משהו בלב. ואני חושבת שגם אמא מרגישה שחסר לה משהו בלב. ואולי גם אבא.

-המזור היחיד לנשמה הוא להיות במחיצת ילדים (פיודור דוסטוייבסקי)

בלילה של מחר או של יום שלישי או של יום הולדת ישנתי אצל אבא אבל נורא התגעגעתי לאמא. אבא לקח אותי לפארק והתנדנדתי על הנדנדה. אבא דחף אותי מאחור עד שכמעט הגעתי לשמיים. אבא אמר שאם אני אסתכל טוב טוב לשמיים אני אראה את המלאכים. הסתכלתי ממש טוב למעלה למעלה, לעננים, שהיו לבנים כמו הריח של אמא,  ולא ראיתי מלאכים. היה לי נדמה שראיתי מכשפה אבל אני לא בטוחה ואז התחיל לרדת גשם והלכנו הביתה.

בלילה הלכנו לישון ביחד וכל הלילה ירד גשם וקצת פחדתי. אבא חיבק אותי חזק חזק ואמר שהוא אוהב אותי ושאין מכשפות באמת. אני חושבת שהיה קצת חסר לו בלב משהו ושגם הוא בכה קצת.

בבוקר התעוררתי ולחשתי לאבא באוזן – אבא קום אבא קום. הוא היה קצת עצבני וגם קצת דוקר. בחוץ עדיין ירד גשם ואבא אמר שזה מוזר שיורד כל כך הרבה גשם בלי להפסיק. פתאום התגעגעתי לריח הלבן של אמא אז אבא אמר שנתקשר אליה. התקשרנו לאמא ואבא אמר לי להשאיר הודעה אז אמרתי בקול רם ושמח-

 "בוקר טוב אמא... בוקר טוב".

ואז אבא אמר: "המים כבר חמים, הודיה, בואי"

ואחר כך הלכנו לעשות אמבטיה.

-כשילד מת נשלח המלאך המיוחד לאסוף את נשמתו. המלאך אוסף את הילד בחיבוק אבהי בכנפיו הגדולות, וטס איתו, לסיבוב אחרון ומיטיב, מעל כל המקומות שהילד הכי אהב, למבט אחרון של חסד אל חייו הקצרים (ג'ון אדמס)

-לזכרה של הודיה קדם פימשטיין.