ברגעים שלווים במיוחד, הינומה יורדת על עיני, ואני נזכר בחורף הקר ההוא, אשליות אירופאיות גשומות ברחוב תל אביבי קטן. המקיאטו היה ריחני להפליא, ג`ו עוד לא היה אימפריה ואת חייכת במבוכה של בת עשרה.
איך הרגשת אז, שאלת אותי ירחים ארוכים אחרי, שיערך כבר רך על כתפי, איך הרגשת שראית אותי בפעם הראשונה? ניסיתי לדייק כהרגלי, לחדד את התחושה כסכין, למענך ולמעני, שתפצע אותנו, שלא תותיר אותנו אדישים כאשר כבר נהיה שנים אחרי.
הרגשתי כמו אדם, אך זה נברא, משוטט לתומו בגן עדן, אישוניו פקוחים לרווחה, מנסה לבלוע כמה שיותר מהחוויה הבראשתית- עצי פרי שופעים, ציפורים מרובות צבעים צווחות באוזניו, ריחות של פריחה, כל התשוקה שבעולם ואז הוא רואה את האשה הראשונה שלו.
אבל לא הייתי האשה הראשונה שלך, השבת בנחרצות רכה, מתענגת על העכשיו, עוד מעט וייעלם, ומרגישה את הסכין המתוקה חורצת בך עמוק יותר. כך הרגשתי, עניתי, הרגשתי שכוח אלוהי החליט להתערב בפיסיולוגיה שלי, גזל ממני צלע ובערמומיות הכניס אותך לחיי. עצמת עיניים, ליטפת את ידי המחבקת ושתקת.
ושנינו לא ידענו, שהנחש כבר מתהלך בינינו, מביט בנו בערמומיות, נעדרי דעת מבחירה, אווילים מאושרים וזומם להאכילנו בכוח במעט דעת מהעץ, אותה דעת שבהכרח תגרש אותנו משם, מגן העדן שנבנה רק עבורנו.
הרחוב בחוץ כבר חשוך וקר ואני נזכר בסתיו, חמים באופן מפתיע, ברחוב תל אביבי קטן. שנינו כבר אכלנו מעץ הדעת, שהרי לא היתה ברירה וחשבנו שאנחנו נפרדים לנצח. השריטה דיממה קשות ואני נשבעתי לעצמי שמגן העדן הזה אמנע לעולם.
ברגעים שלווים במיוחד, רגע לפני שאפול לשינה נטולת חלומות, אני מלטף את צלקות זכרונות גן העדן ורואה את הנחש המוענש, זוחל על גחונו ומותיר סימני אזהרה, שלא יסתיימו לעולם.
