בערב שבת,
כולם סביב השולחן
ואני כהרגלי, לבושה בלבן.
מקדשים, מברכים
על הא ודא מדברים
צוחקים, מעט מתווכחים
ולא שוכחים לשמור על הנימוסים
ופתאום, הוא אותי שואל:
"נו מורן, מה עם החבר?"
אמא מנידה את ראשה בשלילה ואומרת:
"בבית הזה לא מדברים עליו יותר"
והדמעה החצופה לבדה זולגת
שמלתי הלבנה מאיפור לאט מתלכלכת
ואני בליבי חושבת,
אין יותר.
אין לי אותך.
אתה בשבילי כמו מת...
אתה כבר לא באמת.
