דיברנו בטלפון המון.
החיבור בינינו היה כל כך עמוק.
השתטיתי כמו ילדה קטנה
ואתה אחריי, נסחף..

חשבת עליי בערב שישי
ואני חלמתי עלייך בליל שבת...
רצית להיות לידי,
רציתי לחוש אותך.
רצית לנשק אותי,
רציתי לחבק אותך.
השתוקקנו לרגע שבו הכל יהפוך למציאות,
ולא רק דיבורים.

ואז זה קרה,
נפגשנו.
דיברנו. צחקנו
וזה היה כמו שדמיינו,
כמו שציפינו, כמו שרצינו.
פחדתי להיסחף,
פחדתי להרגיש שוב את הרגש הזה,
את הפרפרים האלה
פחדתי להתאהב מחדש.

פחדתי להיפגע שוב.

אבל הלב שלי, לא אכפת לו מכלום.
הוא דפק בכזאת חוזקה
ברגע שהגיעה הנשיקה...
זה היה כל כך מלא תשוקה.
הרבה זמן לא הרגשתי ככה.
והמבט שלך,
כמה המבט שלך עשה לי נעים...

אהבה ממבט ראשון.

האם התאהבתי? כל כך מהר?
מה פשר התחושה הזאת?

אסור שתדע מה אני מרגישה..
אולי המילה אהבה מפחידה אותך..
אני לא מכירה אותך מספיק.
רק שתדע, אותי זה לא מפחיד בכלל..

ופתאום, אמרת את זה.
אתה!
אמרת שאתה אוהב אותי.
אוהב? אותי?
איך אתה יכול להגיד דבר כזה?
זה מהר מדי, זה נשמע כל כך לא מציאותי...

איך אתה כבר אוהב אותי?
ואני? מה איתי?
אני אוהבת?
למה לא עצרת שניה אחת לחשוב שאולי אני זאת שמפחדת?

וככה, הותרת אותי כל כך מבולבלת...