לילה של חסד בגורן

   מה יפים הלילות של חודש סיוון בשדות בית לחם. בשנה הראשונה לבואה של רות למקום, היו השיבולים תפוחות וכרסתניות, ובשעת כיפופן מחמת משקל הגרעינים, נדמו כמנשקות את האדמה. שירת הרוח בישרה את השובע והביאה מזור לזיכרונות הרעב, בעוד המוץ והתבן הונפו אל על והוזרו לכל עבר. "סיימנו לערב זה, אנחנו הולכים הביתה", קראו הקוצרים מקצה הגורן אל השופט איבצן גיבור החיל, המכונה 'בועז'. גבו החסון והזקוף לא העיד על גילו המופלג, אף לא ידו האיתנה שהניפה את המזרה.

   איש מהנערים לא הבחין בדמות המסתתרת מאחורי ערמת השיבולים. גם כשהרוח נשאה אל אפם את ניחוח הבושם שסכה על גופה, חשבו שזיו החודש הוא המופץ באוויר. רות המתינה עד שהנערים יחלפו, התרוממה וצעדה בלאט בחשכה. כיסופיה להתגייר ולהנציח את זכרו של בעלה המת, האיצו את הלמות לבה. חיכיתי לרגע הזה בכל חודשי הקציר, חשבה לעצמה, בכיליון עיניים חיכיתי. לרגע נבעתה והבטיחה לעצמה שלא להשתמש בביטוי הזה בשנית. הרי כיליון כבר איננו וגם לא מחלון האהוב.  

   ללבה התגנב החשש שמא בועז יסלק אותה בבושת פנים. האם יסכים לגאול אותי? הרהרה ברעדה ושחזרה בפעם האלף כיצד התעניין בה, כיצד דאג להרחיק ממנה את הבחורים וכיצד הרעיף עליה את חסדיו. "מדוע מצאתי חן בעיניך?" שאלה בהכרת תודה, ודאגה לוודא שבועז מבין שהיא אינה מואבייה פשוטה, כי אם בתו של המלך. אף הקפידה ללקט כדין מן המותר לה, ונמנעה מלהתכופף באופן מגונה בשעת הקציר, אלא רכנה על רגליה והסתירה אותן מתחת לשמלתה. כאשר צבט לה באש כמה גרגירי שעורה והגיש לה אותם קלי, חלפה במוחה המחשבה שאולי כך קלה בעבר לרעייתו, שנקברה ביום שבו הגיעה עם נעמי לבית לחם.

   מישהו דאג לספר לה על מקרה תמנע, פילגשו של אליפז, שביקשה להתגייר ונענתה בסירוב. הסיפור שטף אותה בחששות שמא אף היא תהפוך בפי הבריות לסיפור של מסורבת-גיור. "הסירי דאגה מלבך", כך אמר לה בועז בקולו הסמכותי, המרגיע והמעודד, "בית הדין שלי קבע זה עתה הלכה חדשה: עמונית ומואבייה יכולות לבוא בקהלנו. אעשה הכל כדי לעזור לך".

   עם כל פסיעה נוספת חשה רות כאילו היא מהלכת על שברי זכוכית, ולא על שיבולים שכוחות. עוד פסיעה זהירה ולעיניה ניבטה דמותו החסונה של בועז, הבוצע את פתו ושותה מן הכד. אולי בצעירותו היה דומה לאחיינו המת, למחלון, חשבה בחיוך ונמלאה געגועים וכמיהה.

   בועז סיים את סעודתו, סידר ערמות שיבולים ונשכב עליהן. רות עקבה אחריו וכמעט חשה בבשרה את העייפות הפושטת בשריריו המאומצים. היא ניגשה בזהירות למרגלותיו ונשכבה. האם הוא ישן? מה יעשה כאשר יגלה אותי? האם נעמי צדקה כאשר שלחה אותי לגורן שלו? ומה אם יחשוב אותי לאישה זולה, המשתרעת בלילה לצדו של גבר זר? המחשבות התרוצצו במוחה ואיימו על שלוותה. לו רק היה לה אומץ ללכת, לו רק אזרה אומץ להישאר.

   מרחוק נשמעו צווחותיהם של העטלפים, הצובאים על עצי הפרי בחצרו של בועז ומבשרים את בואה של שעת חצות. לפתע נדמו הקולות. השעה המסתורית שבה מקיצים המלאכים לפעולתם, שעת הרחמים והדין, שעת ההכרעות הגורליות, ירדה בהוד על הגורן. בועז הקיץ בבהלה. האם היה זה חלום מוזר שהקפיצו? האם חזה שמזרעו יצא מלך אדמוני שממנו ייוולד מלך המשיח? הכיצד ייתכן הדבר אם בניו קיפדו את חייהם? הוא זינק וגילה שלמרגלותיו שוכבת אישה.

   "מי את?" שאל בחרדה.

   "אני רות, אמתך, וכל רצוני הוא שתפרוש מעליי את כנפיך ותהיה לי לגואל". המילים יצאו מפיה בנחישות ובדייקנות, בלא להעיד על המתחולל בנפשה.

   בועז התבונן באישה היפה, אלמנתו של מחלון, שמציעה לו כרגע הצעת נישואין מעשית, הנעדרת כל שמץ רומנטיקה. כמה מלאת חסד היא, חשב לעצמו, שהלכה אחרי נעמי, שנטשה את בני משפחתה במואב, שבילתה את עונת הקציר בשדהו בצנעה, בלא להשתובב עם הנערים, בלא להתפתות למבטיהם ולחיזוריהם, שהיא מוכנה להינשא לקשיש שהגיע לגיל גבורות, כדי להותיר זכר למשפחתו של בעלה המת. היא בוודאי בת 30 או 40, אך נראית צעירה כנערה, כפי שאהב לכנותה למן הרגע הראשון.

   רות ידעה שישנו גואל קרוב יותר מבועז, אך כאשר שמעה את הדברים יוצאים מפיו, חשה צביטה בלבה. "מחר בבוקר נצא לשער העיר. אם הוא לא ירצה לגאול אותך, אני אעשה זאת. בינתיים, נישן קצת, עד עלות השחר".

   רק שאחיו של בועז לא ירצה בי, התפללה בחשאי, בעודה מסתובבת ממנו ומתרחקת, דואגת ששולי שמלתה לא יגעו בשולי בגדו. היא האזינה לנשימותיו השקטות, יודעת שהוא אינו מצליח לישון מפאת נוכחותה לצדו, שהוא דרוך ומתוח, לופת את עצמו עד כאב. אבל רות חשה שלווה ורגועה, עטופה בתחושה הפנימית שבועז יגאל אותה. בטרם ירדה התנומה הקלה על עפעפיה, חייכה לעצמה ושחזרה ללא הרף את המילים שאמר לה, שלוש מילים שהיו מענגות כל אוזן נשית, שלוש מילים שילוו אותה לעד: "אשת חיל את".         

* הסיפור נכתב על פי המקורות, הפרשנים ואגדות חז"ל.