נועם ונעים
מחלון עליית הגג שלנו רואים את כל השומרון. כמעט. רואים גם חלק גדול ממישור החוף, למשל את תחנת הכוח בחדרה. לעתים, כשהשמש שוקעת, אפשר לראות את הים נוצץ כמו ראי.
לצערי, עדיין לא בנינו מדרגות לעליית הגג. הרי האינתיפאדה, או כמו שאבא קורא לה "מלחמת אוסלו", החלה שלושה ימים אחרי שעברנו לבית החדש, ועוד יש כמה דברים שלא סיימנו לבנות.
מדי פעם אני מוציא מהמחסן את הסולם הגדול, עולה לעליית הגג ונזכר בך, ידידי הערבי, נעים. אני נזכר בשעות שהתגנבנו לכאן, לעליית הגג. מתי זה היה? בקיץ האחרון לפני שהתחלתם אתנו במלחמה.
אני יודע שזה מטופש לכתוב לך בתוך הספר הירוק שלנו, הרי הלכת ופוצצת את עצמך בפיגוע התאבדות. כתבו אז בעיתונים שהיית המתאבד הצעיר ביותר, עוד לא בן 15... הראו תמונה שלך בעיתון. הבטתי בפניך המחייכות ומיד זיהיתי אותך. אבא ואמא כמעט התעלפו מרוב תדהמה, וסיפרו לכולם שהמחבל הצעיר היה הבן של הטייח הערבי שעבד אצלנו בבית. שכנים מהכפר ממול. לא ייאמן...
בעליית הגג שלנו עוד אין חשמל, אין צבע על הקירות וגם אין ריצוף. מתוך רצפת הבטון יוצאים ברזלים, יש כאן קרשים, שק של מלט ושתי לבנים שבורות שנהגנו לשבת עליהן. הכול נשאר בדיוק כפי שהיה לפני שלוש וחצי שנים.
אני זוכר את הפעם הראשונה שפגשתי אותך. היה חם באותו יום של אמצע החופש הגדול. באתי עם אבא לראות כיצד מתקדמת הבנייה וראיתי אותך עומד באמצע הסלון, מסנן את הטיח בעזרת מסננת ברזל. השערות שלך היו מלאות באבק, גם הבגדים. כאשר סיימת לסנן ולערבב את הטיח הרמת את הגיגית הכבדה בכוחות עצמך וסחבת אותה אל אבא שלך, שטייח את הקירות בקומה השנייה.
אבא שלי הצביע עליך ואמר לי: "תראה, נועם, איך הבן של הטייח עוזר לאבא שלו בחופש הגדול. בלי להמציא תירוצים על פעולה בתנועה או על פגישה של החבר'ה בפיצרייה. תאר לעצמך שהוא בערך בגילך..."
הדבר באמת הרשים אותי. היית בגובה שלי, אבל היו לך כבר שרירים חזקים בידיים.
הפועלים הכריזו על הפסקת אוכל והוציאו מהשקיות שלהם פיתות ושמן זית. אבא ואני התיישבנו אתכם, הבאנו לכם שתייה קרה ועוגיות, אבל סירבנו להתכבד מהאוכל שלכם. אני זוכר שמישהו סיפר בדיחה בערבית ומישהו אחר תרגם לנו אותה לעברית. שאלו את אבא איך קוראים לי ופתאום אחד הפועלים אמר: "וואלה, זה נועם וזה נעים... כמעט אותו הדבר..." שנינו הבטנו זה בזה וחייכנו במבוכה.
באותו שבוע הגעתי בכל יום אל הבית. עזרתי לך לערבב את הטיח ולסנן אותו, ועל אף שלא הצלחתי להרים לבדי את הגיגית הכבדה, הרגשתי שאתה שמח לקבל את עזרתי.
האם אתה זוכר את הפעם הראשונה שהתגנבנו לעליית הגג?
הייתה זו שעת צהרים. שני פועלים עבדו בקומה הראשונה ואבא שלך עבד בקומה השנייה. הכנו בשבילו את הטיח ועלינו עם הגיגית למעלה. להפתעתנו, גילינו אותו מנמנם על כמה שקי מלט. צחקנו בשקט כדי לא להעיר אותו, הנחנו לידו את הגיגית וטיפסנו בשקט על הסולם אל עליית הגג.
הרבה דברים התרחשו אז באותו קיץ. אמא התכוננה לקראת הלידה שלה, כולנו התכוננו לקראת המעבר לבית החדש ואני התכוננתי לבר המצווה שלי.
מי שהיה רואה אותנו יושבים בעליית הגג ומתאמנים על הקריאה שלי בתורה היה מתפקע מצחוק ובוודאי חושב שיש כאן משהו מוזר; ילד יהודי וילד ערבי שומעים יחד מתוך הטייפ את הקלטת שהקליט לי הרב ומנסים לחזור על הטעמים והמנגינה. העברית שלך הייתה די טובה והצלחת לשיר את הטעמים טוב יותר ממני. זה בהחלט הצחיק אותי.
סיפרתי לך שאני רוצה לכתוב יומן, הראיתי לך את הספר הירוק עם הדפים החלקים שקיבלתי במתנה. הצעת שנכתוב ביחד ביומן, דף אחד בערבית ודף אחד בעברית. במשך שלושה שבועות אכן כתבנו ביחד. לפעמים היינו כותבים בעליית הגג ולפעמים היינו לוקחים את היומן כל אחד לביתו, לפי התור.
פעם אחת נסעתי עם אבא להחזיר את הפועלים לכפר שלכם. הזמנתם אותנו להיכנס לביתכם, אפילו ישבנו אצלכם קצת בסלון. לקחת אותי לסיבוב בחצר, נתת לי לרכב על החמור שלך, ושם, כשאיש לא שמע, סיפרת לי את הסוד הכמוס ביותר שלך, שאתה מתכנן להיות רופא כאשר תהיה גדול, שכבר עכשיו אתה עובד אצל אבא ואצל קבלנים אחרים כדי לחסוך כסף ללימודים.
ואז... הכול השתנה בבת אחת. החופש הגדול הסתיים, שנינו חזרנו ללימודים, עברנו לגור בבית החדש, אמא ילדה את אחותי הקטנה, חגגנו את בר המצווה שלי ו...התחילה האינתיפאדה. מאז לא ראיתי אותך, עד שזיהיתי את פניך בעיתון.
מתי למדת לשנוא אותנו כל כך? מהיכן קיבלת את הרעיון המטורף להתפוצץ כדי להרוג אותנו? מדוע ויתרת על החלום שלך להיות רופא? האם שכחת שתכננת לרפא אנשים ולא להרוג אותם?
ובכלל, האם אתה יודע את מי הרגת שם בפיגוע? הרגת שני פועלים זרים מסין שבמקרה נקלעו לאזור. במה הם אשמים? לא נשבר לך הלב לחשוב שאי שם, בסין הרחוקה, בוכים שני ילדים קטנים על המוות המיותר של אבותיהם?
קשה לי לומר שאני מתגעגע אליך, הרי הפכת לרוצח. אבל דבר אחד ברור לי, שאני מתגעגע אל אותם הימים שבהם הייתה בינינו ידידות אמיתית, כאן, בעליית הגג.
אף לא אחד מחבריי יודע על כך. החיים שלי מתנהלים כרגיל. אני הולך לפעולות בתנועה, נפגש עם החבר'ה בפיצרייה, נוסע עם המשפחה ברכב שלנו, שאינו ממוגן ירי, ובכלל לא פוחד. אני כועס על הערבים מהכפר שלכם שיורים על הרכבים שלנו, ובשעות הפנאי אני מלמד את הכלב שלי להיות קצת פחות נחמד כלפי אנשים זרים, שילמד לנבוח בקול אם ערבי יחליט להיכנס אלינו לחצר בלילה, חס וחלילה.
אמא תלד בקרוב ילד נוסף ואבא הבטיח שאולי הוא יארגן כמה פועלים סינים וסוף סוף, נבנה את המדרגות לעליית הגג, שיהיה החדר החדש שלי.
מדי פעם אני עולה לפה בחשאי, מתבונן בנוף של עצי הזית ומחכה לראות את הים בשעת השקיעה. לפעמים אני מדפדף בספר הירוק, שמאז הקיץ ההוא לא הוספתי לכתוב בו. הלוואי שידעתי לקרוא ערבית. יכולתי להבין מה כתבת שם ביומן המשותף שלנו, כשעוד רכבת על החמור שלך, כשעזרת לאבא שלך לערבב את הטיח, כשחלמת להיות רופא, כשעוד היינו ידידים...
(נכתב לפני כשלוש שנים. תחילה נכתב עבור ילדים לעיתון "אותיות" - אך התברר שהוא "כבד" מדי לילדים ולא פורסם).
