ורד עתיק

   אילו ידעו חבריי ובני משפחתי שנרשמתי ללימודי קולנוע בירושלים ושכרתי דירה ברחביה רק בשל אהבתי לשאול, הם היו חושבים שנטרפה עליי דעתי. מי זה בכלל שאול? ומדוע לעזוב הכול בגלל בחור?

   הייתי תוצר מובהק של חינוך שמרני, שדגל בישיבה מאופקת ובהמתנה לצעדיו של המחזר. ידעתי שקיימות בעולם שיטות אלטרנטיביות, כגון השלכת מטפחת בקרבתו של המיועד, כדי שיקוד לי בחן וישיב אותה לידי. אך גם אם ידעתי זאת באופן תיאורטי וערטילאי, לא הצלחת להביא את הידע לכלל יישום. העובדה שבמשך שנתיים של לימודי קולנוע ותיאטרון בתל אביב, פרפרתי בכנפיי השקופות סביב שאול, המתרגל השחרחר והגבוה של שנה ג', אך לא הצלחתי למשוך את תשומת לבו, העידה על כישוריי המפוקפקים. לא זו בלבד ששאול לא התכופף מעולם להרים לי מטפחת, הוא בקושי ידע על קיומי. מובן שכאשר החליט לעבור ללמד בירושלים, הוא לא התייעץ אתי.

   לילה ראשון בירושלים. דירה ישנה ומתקלפת, צנרת חלודה ובעל בית מלא הבטחות. "מחר תבוא דיירת נוספת, מחרתיים יגיע צבע ובשבוע הבא יופיע שרברב". כל מה שנותר לי היה להמתין לכל ההבטחות שיבואו לפי סדרם, ובינתיים, ללכת לישון. ההסקה לא פעלה והקור היה מצמרר. התהפכתי במיטה והרהרתי בצעד הפמיניסטי הראשון שבצעתי בחיי בעקבות אהבתי לשאול.

   לאחר כשעה נאלצתי להודות שאני פוחדת לישון לבד, הדלקתי את האורות בכל החדרים והתחלתי לנקות את הדירה. ארונות המטבח היו מטונפים. פתחתי את דלת הארון העליונה וגיליתי קופסת פח חלודה.

   בעודי עומדת על הכיסא הרעוע כשקופסת הפח בידי, תוהה האם לפתוח אותה או להשליכה כלאחר יד, צלצל הטלפון והקפיץ אותי ממקומי. אולי זה שאול?

   שמטתי את הקופסה מידי ומיהרתי לענות.

   "אמא? כן הכול בסדר. אין סיבה לדאגה".

   מה פתאום עלתה במוחי המחשבה ששאול יתקשר אליי? ניגשתי למטבח והתבוננתי בתכולת הקופסה המפוזרת על הרצפה. אספתי הכול לתוך שקית אשפה בפיזור נפש, עד שהבחנתי בוורד המיובש המוטל על הרצפה. עצרתי הכול ונדרכתי על מקומי. ורד מיובש?

   רוקנתי על הרצפה את תכולתה של השקית ונדהמתי לגלות ערמות של מכתבים.

   שבוע ראשון בירושלים. הבטחותיו של בעל הבית התגלו ככוזבות: לא דיירת חדשה, לא צבע ולא שרברב, רק אני לבדי עם קופסת הפח הניצבת על השולחן בסלון. לפתוח את המכתבים או לא לפתוח? מותר לי לקרוא או אסור? על המעטפות התנוסס שמו של בעל המכתבים: שלמון מגדיאל. האדם בעל השם המליצי, שכמו נתלש מתוך מציאות אחרת, כנראה מצא את דרכו אל הדירה הזו לפני שנים, והביא עמו את מכתביו לכאן.

   בעל הבית היה עסוק בהתנצלויות ובקושי הבין מה אני רוצה מקופסת הפח. "אין לי מושג למי היא שייכת", פטר בעליזות, כשהבחין שהקופסה מושכת את תשומת לבי יותר מאשר אי קיום הבטחותיו, "בחיים לא שמעתי על שלמון מגדימון… או איך שקוראים לו… מצדי את יכולה לזרוק אותה לפח".

   אך הקופסה נשארה שם.

   בכל יום שבתי מבית הספר לקולנוע וניסיתי לעודד את עצמי, לאחר שנחלתי התעלמות גמורה מצדו של שאול. פה דמעה, שם טרוניה ואפילו מחשבות על שיבה למרכז הארץ. מה הטעם להמשיך לפתח ציפיות אם הוא אינו מכיר בקיומי? בזמן ההרצאות שלו הייתי מבחינה כיצד מבטו פולח את נוכחותי האוורירית, כאילו לא ממש הייתי שם, לא נבדלת מיתר מאות הסטודנטים מסביב. לו רק היה לי האומץ להתקדם צעד נוסף בדרך שהתחלתי לצעוד בה…

   שבוע שלישי בירושלים. בעל הבית טרם מצא דיירת נוספת. השקט הלילי בדירה כבר לא הפחיד אותי, אבל נוכחותה של קופסת הפח החלה למרוט את עצביי. הרמתי טלפון לרב א. ושאלתי אותו האם מותר לי לפתוח מכתבים ישנים שמצאתי בדירה ואיני יודעת למי הם שייכים. הרב הרהר ופסק שהמכתבים הם "הפקר" ומותר לפותחם.

   לו רק יכולתי להזניק לכאן את אחת מחברותיי ולשתפה בפתיחת המכתבים. בוודאי היינו מתפקעות מצחוק והופכות את האירוע למבדר. אך הדבר היחיד שאירח לי חברה בטקס הפתיחה היה כוס קפה מהביל שנח לצדי על השולחן. לא נזקקתי ליותר מכמה שורות כדי להבין שמדובר במכתבי אהבה, וכולם מאותו מקור: מהגברת שולמית ברון. כמעט הפכתי את כוס הקפה מרוב תדהמה, כאשר גיליתי את התאריך שהתנוסס על אחד המכתבים: 24.4.21. תחילת המאה שעברה.

   קראתי את המכתבים בזה אחר זה וחשתי שידיי רועדות.

   "לשלמון, אהובי היקר! מה רבה תשוקתי לשוב ולחזות בפניך האהובות. כה רב היה זיווך כאשר השמש הגלילית יקדה על שחור תלתליך. אינך יודע מה גדול היה אושרי כאשר זיהיתי מרחוק את קומתך הגבוהה, הבולטת מבין יתר הקוצרים בשדה. יכולתי לעבוד בחמה ובצינה, במחשך ובאור, בעודי בוהה בדמותך מולי. כל העולם כולו נגוז מפני אהבתי אליך. עוצמת אני את עיניי וחוזה בנו, מטיילים על שפת ימה של הכנרת האהובה שלנו. מדוע נטשת אותי ואת הקבוצה? מדוע עברת לעיר הקודש? לבי נקרע מרוב געגועיי אליך. איני יכולה לצאת שוב לשדה עם הקוצרים, בעודי יודעת שדמותך התמירה לא תיראה אליי מרחוק. אנא, שלמון, אהובי, חזור אליי. הערבים קרים יותר, הלילות בודדים יותר והימים ארוכים יותר בלעדיך. אוהב אותך לעדי עד, שולמית".

   שבוע שישי בירושלים. שולמית הפכה לחלק מיישותי. בכל ערב, לאחר שובי מיום נוסף של התעלמות מצד שאול, הייתי יושבת ומתרפקת על מכתביה לשלמון, מנסה להרכיב את התצרף ולהבין האם השניים התאחדו באהבתם. סידרתי את המכתבים לפי תאריכים ורשמתי בצד את  הפרטים הידועים לי: הם נפגשו באחת ממושבות הגליל, עבדו בקציר וטיילו יחדיו על חופה של הכנרת. מאוחר יותר שלמון עזב את הקבוצה ועבר לגור בירושלים, אך אהבתה של שולמית המשיכה לבעור כקודם.

   פיסות רבות עדיין היו חסרות לי בתמונה. באחד הערבים עליתי על הכיסא במטבח ותרתי אחר רמזים נוספים, שאולי נשמטו מהקופסה ונותרו בארון. שלפתי משם מכתב מחוץ ומקומט ושני ורדים מיובשים.

   "שלמון, יקירי. יהא זה המכתב האחרון שאכתוב לך. ממילא לא כתבתי זה שנה. הדירה ברחביה איומה, על אף שהשכונה חדשה. ממש אפשר לשמוע את המים זורמים בצינורות. ההסקה מקולקלת ואני בודדה יותר מתמיד. לנות אתי בדירה שתי דיירות נוספות. לילות רבים השתדלתי להשתעל בשקט, כדי שהן לא תגלנה את מחלת השחפת. ובכל זאת, מתוך ייסורי מצפון וחשש שמא אדביק אותן, אני מתכוננת לעזוב את הדירה ואולי גם את העיר. ממילא אתה, אהובי, לא תרגיש בחסרוני, כפי שמעולם לא חשת בקיומי. תמיד אזכור את אהבתי היוקדת אליך. עד יומי האחרון לא אצטער על השנים שהענקתי לך, על הבדידות שגזרתי על עצמי לכבודך ועל הזקנה שקפצה עליי בטרם עת. שולמית".

   אט אט חלחלה למוחי ההבנה הבהירה: שולמית מעולם לא שלחה את מכתביה לשלמון. הדירה ששכרתי היתה בעבר דירתה שלה, ולא דירתו. היא מעודה לא אזרה את האומץ לבצע את הצעד הנוסף, בדרך להגשמת אהבתה הנכספת.  

   שבוע שביעי בירושלים. קודם כול מירקתי היטב את הדירה, אחר כך כיבסתי את הבגדים ורק לאחר שסידרתי את נשימותיי הרמתי אליו טלפון.

   "מדברת… אה… אני סטודנטית, שאולי אתה מכיר… או לא מכיר…" הגמגומים היו בלתי נמנעים, למעשה, רעדתי כולי, "למדתי אצלך גם בתל אביב, כמובן, במקרה, ועברתי לאחרונה לירושלים. השיעורים שלך נהדרים, אתה מרצה מצוין. בכל אופן, יש לי בשבילך רעיון מקורי לתסריט".

   שתיקה הרעימה מעבר לקו, שאול לא הבין מה אני רוצה ממנו. "אין בעיות. אשלח אלייך מחר את אחד התלמידים משנה ג' שישמע את הרעיון. תודה ולהית…"  

   "לא, לא", זעקתי, "אתה חייב להיפגש אתי ולשמוע בעצמך. אני מבטיחה לך שלא תצטער".             

   שאול הגיע לבית הקפה שבו קבענו ונזכר שפניי, אכן, מוכרות לו מהיכנשהו. לאחר שפטפטנו קצת על קפה ועוגה, שלפתי את קופסת הפח והוא האזין בחיוך לסיפור על מכתבי האהבה העלומים. הוא קרא בשקט את כולם, נשאר אתי בבית הקפה עד שעה מאוחרת, וכשליווה אותי לדירה בשכונת רחביה, יכולתי להישבע שראיתי ניצוץ חדש בעיניו.

  שנה עשירית בירושלים. בכל שנה, עם בוא הקיץ, כאשר השדות הירוקים הופכים את צבעם לזהוב, כאשר השמש יוקדת על ראשיהם של קוצרים אלמונים, שאולי עדיין קוצרים חיטה בשדות מול הכנרת, אני קוטפת את הוורד העדין והיפה ביותר הצומח בגני. אני נוסעת לבית הקברות שעל הר הזיתים, ניגשת לקברה של שולמית ברון ומניחה עליו את הוורד. "תודה", אני לוחשת לה ויושבת זמן מה לצד קברה.

   לפעמים שאול מצטרף אליי, לפעמים הוא נשאר לחכות לי ברכב שלנו, עם הילדים.