פקעות של חמלה

את שוב מתעוררת בלילה, מכבה את עצמך.

המנורה שדלקה לידך, כבר כבתה מזמן.

את שוב נמצאת בזמן ההוא, האפור, שחלם לצידך.

שוב מדלגת מפה לשם.

לפעמים את חושבת, חולמת, הנה הוא בא.

פותחת ידייך אל תוך הדממה,

הצעדים הקטנים, הטופפים, שוב מצלצלים באוזניים.

ופתאום הוא פה, ואת מחבקת אותו,

ומגלה, שהגוף החם שבין ידייך שייך לך. 

את פותחת חלון, ואור השמיים ניתז אל תוך ביתך.

את גומעת מרחקים בעיניים.

חושבת, שאולי אם תשייטי עימם,

תגיעי אפילו עד אליו, עד לילדך,

החיוור כל כך, מאימי המקום ההוא.

צבעוני ההרים היפה ששתלת, כבר פקע מבצלו המר,

את חושבת, איך מן הרעל פוקע פרח,

את זוכרת איך פקעת, פצועה, שדופה, מתוך האפילה.

על הכיסא מונחת שמלה אדומה.

מכניסה רגליים, ונלבשת על הבטן הרכה.

אחר כך נכנסות הידיים, והריץ רץ שכמעט אינו נראה, נסגר.

המראה מחמיאה לך, קורצת לך קריצה של חיבה.

מסדרת את התסרוקת החומה, עגילים גדולים מתנודדים, ואת בחוץ.

יצאת אל האור מן הדממה, כאן מראות אינן קורצות,

את יכולה לטפוח לבד על השכם, ולומר, אני פה, אל פחד, אני פה.

האוטובוס מגיע,

את נדחסת בין המוני אדם שוקקים,

הם נושפים באוזנייך, נושמים על עורפך,

דיבורים קטועים, קטעי משפטים, שיחות רחוקות.

את נזכרת, קטעי משפט, שילוב אצבעות.

דממה, שזרה לאוטובוס הזה.

את נזכרת בתור אחר, במקום אחר,

את נזכרת בקור שצרב את הקרקפת המגולחת,

בבושה העזה שכיסתה את גופך הערום, בין המוני המספרים שלצידך.

נזכרת בשרה שעמדה לפנייך,

ואיך אחרי שיצאו זרזיפים קפואים מן המקלחות,

התחבקתן, והבכי החם התערבב במים הקפואים.

אבל עכשיו את פה, ואת באוטובוס הזה, נוסעת בירושלים.

ורח' המלך גורג נפרש אל מולך, גאה ומלא חיים.

ואת, צועדת בו.

אין מחשבות בראשך עכשיו, רק צעדים.

קולותיו של בית הכנסת ישורון, מתערבבים בקול הפעמון של מנזר רטיסבון,

וקולו של הענבל, מתערבב במבט האילם ששלח אלייך ילדך כאשר הלכת.

ובעמדך מול שערי הברזל השחורים של רטיסבון,

מחשבות בניחוח פולין הציפוך.

על ילדך הרך,

ועל איך שמסרת אותו לידיה של נזירה לבנה כשנהב, ברה כחמה, כלבנה.

קחי, אמרת לה, ומסרת את ילדך, שכמעט כבר כלה בגטו הצר.

והיא לא אמרה דבר.

גוזלי פעה, והביט בי בעיניו השחורות,

ואני? רצתי משם הרחק הרחק, ובכיתי בשדה אפור ופתוח.

ומשנכנסת בשערי רטיסבון, לחפש את ילדך האבוד,

פתחת את דלתות העץ במסדרון הארוך,

ובכל פעם, פנים משתאות אחרות נתקעו בך.

וכולן עסוקות, ותוהות, מי את?

ובכל פעם, נתמלטה צעקה מליבך,

שלמה, ילד שלי, איפה אתה?

והקול נשבר, והפך לזעקה,

שהתגלגלה בהד גדול במסדרונות הארוכים.

וילדך לא רץ אלייך,

כמו בחלום שחלמת כל לילה מאז,

לא רץ ולא קרא בשמך,

הוא פשוט לא היה שם.

מאחורי גבך, נשמעו פסיעות דקות.

החלטיות כ"כ, מהוססות כ"כ, מורכבות כ"כ,

והם היו הצעדים שלו.

ויד גדולה וחמה הונחה עלייך,

והכתף, הרגישה את החמימות המתוקה, ואת האהבה, שבנגיעה הפשוטה הזו,

יכולתי לשמוח כעת, יכולתי לבכות,

וכאשר הסתובבתי והבטתי בעיניים החומות,

שמחתי על כך שהוא פה עכשיו, פה בשבילי.

במיליון זהרוריות לילה חלמתי אותו, וראיתי אותו,

ופתאום הוא מופיע לפניי,

אהובי מן הזמן האפור שב.

חיבקתי את הגוף הגדול והנושם,

למרות שבחלום, הגוף היה קטן, שקט, נושם לאט, ולבן כ"כ.

והגוף הזה, חזק, וכהה, ומביט באהבה אליי.

"הוא לא נמצא פה, רחל" אמר פתאום,

"הוא שם, בין אלפי ערמות של אפר,

בין אלפי פקעות צבעוני ההרים מרות,

וחיים שרוחשים מתחת לפני השטח,

אלה שרק האדמה יכולה לסוכך עליהם."

והזיק הזה שנתעורר בך,

זיק החיפוש, הטירוף, הוא נכבה לרגע.

והרגשת פתאום, שיש לך איפה לנחות בנפילות הגדולות שלך,

שיש יד חמה שאוחזת אותך, ומחזיקה אותך חזק שלא תיפלי.

והילד שלך, בשר מבשרך, עצם מעצמותייך,

איבר משלך, הוא נשאר בזמן האפור.

ואפשר כבר להניח לו, כדי שינוח על משכבו בשלום.

נכון שלפעמים, הגדם שבליבך מתעורר,

ומן האדמה שבקצה היבשת הארורה,

ניעור החוט השקוף ההוא.

והוא מתעורר, והומה,

ורוצה למשוך אותך אליו,

לחיבור אחרון בין קצהו, לקצה קצהו השני של החוט,

וקשה לך, קשה לך כל-כך לומר לו, לילד שלך,

שאת לא יכולה להיקבר עמו, שצריך להמשיך,

"זה כואב אני יודע, בואי, החזיקי בידי" אמר אז.

וירדנו את המדרגות,

וכל הנזירות הבוהקות, בחריצי הפנים השלווים, 

הסתכלו עליי בדממה רועשת,

על המטורפת שפותחת וסוגרת דלתות,

ועל זה שאוהב אותה, אוחזים זו בידה של זה,

ויורדים במדרגות, עד לרח' המלך ג'ורג.