אגדה פוסטמודרנית על אהבה- שתי פנים[1] חלק ב'-  אלי אייזנר

מערכה שנייה-

                  מר. אייזנברג שמע על הבשורה הרעה. בתו מרב, נישאה ליושב ברזלים, באנגלית קוראים לזה 'באם'. מסתבר שהיא נישאה לו בסתר, אתמול בתשע בערב. הבשורה הכתה בו בפתע, כרעם ביום בהיר. לפתע התנפצו כל חלומותיו. חלומותיו להשיא את בתו בחתונת פאר לבחיר ליבה. החלום ללמוד דף גמרא מתלמיד חכם, שלמד כמה שנים טובות בישיבה. אולם עם מי היא התחתנה? עם עקיבא, הבטלן, מהחממה, שלא מצא לעצמו עבודה מכובדת. מר. אייזנברג לא יכול היה לעצור את חמתו, ולכן שלח מברק לבתו, באמצעות המשרת, קליף. מרב קיבלה את המברק, על המברק היה כתוב, "מרב, בתי, אני מנשל אותך מכל רכושי. את ביישת אותי. אני לא מכיר בך כבתי כל עוד את חיה עם האיש המסכן הזה." מרב הייתה שבורה ממכתב אביה. איך אב יכול להיות כך חסר אמפתיה. הוא לא אוהב אותי אם הוא מתנהג כך. אילו אהב אותי היה מקבל בהבנה את בחיר לבי. לא אפרד מאהובי. חשבה לעצמה, וכל אותו העת, הדמעות זרמו מעיניה, וזרמו בכאב. מר.

                שבורה , חזרה לזרועות בעלה , עקיבא. הזוג ישן בעלית הגג של גברת אחת, שמה מרלין גורדון. בערב ישנו עקיבא ומרב בעליה המטונפת באבק ומכרסמים. עקיבא ראה שלכלוך נכנס לתוך שערה של מרב, ובמסירות רבה, שניכר שאהבה רבה לוותה אליה, הוציא את הלכלוך לאט, לאט, בעדינות, מכל שערה שהתלכלכה. עקיבא הביט לעיני אשתו, ובלחישה, וקול שבור, אמר לה, "אילו היה לי אמצעים, הייתי קונה לך תכשיט של זהב שיעטור את שערך היפה. אוי מתוקה, כמה שאני מתפלל שאזכה לשמח אותך. עזבת חיים באמת טובים, בשביל אחד כמוני. אני נשבע לך שאם אתעשר, אקנה לך כתר של זהב, שעליו יהיה מצויר העיר ירושלים. כשם שירושלים יקרה לכל יהודי. כך את יקירתי, יקרה לי. אין לי חוץ ממך כלום." באמצע הלילה דפק בדלת, אדם עטור זקן עבות, לבן. פניו היו מבוהלות. בגדיו היו בלויים ומטונפים. האיש נראה כמו סבה ג'פטו, מסרטי דיסני. דפיקותיו היו חזקות מאוד. זה היה לילה חורפי, גשם כבד ירד בחוץ, וכל האדמה הייתה מלאה בבוץ. מרלין לא שמעה את הדפיקות. היא נחרה בכבדות בחדרה הקטן. מרב ועקיבא ירדו למטה במדרגות, לראות מאיפה בא המטרד. כשפתח עקיבא את הדלת, ראה זקן חביב, מזכיר את דמות אליהו הנביא. "אני מתחנן מכם, תנו לי שמיכה, אשתי עומדת ללדת ברכב, ואין לנו, שום כיסוי חם, לכסות את הוולד. תעזרו לנו בבקשה!" אמר בקול חנוק. עקיבא רץ למעלה, במדרגות והביא את סמיכת הפוך שאיתו התכסה בלילה. עקיבא הביא לאיש את הסמיכה, והאיש בירכו עשרות פעמים. עקיבא הפציר באיש, שיביא את הרכב לחנית ביתם, ושיישארו בבית, אולם האיש ברח לתוך הערפל שכיסה היטב את הרחוב. עקיבא חזר לביתו. הוא ומרב חזרו לעליית הגג, בה ישנו, ועתה התכסו בשמיכת פוך אחת. כאשר עקיבא משאיר יותר בד למרב. קר לה. למרות שקר לו יותר. אבל הוא אוהב אותה. זה מחיר האהבה. פשרות.

"מרב יקירתי, אנחנו צריכים להיות שמחים שיכולנו לעזור לאדם נזקק. אנחנו צריכים לשמוח בחלקנו. לפחות יש לנו שמיכה, להתכסות בה." אמר כאשר כלו קפוא. "עקיבא, אתה כל כך צדיק. כל כך עדין. לך תלמד תורה 'בבית הרב'." אמרה לו בלחש ואחר כך חיבקה אותו.

עקיבא אכן נסע מעבר לים, לישיבה ולמד שם תורה, אצל גדולי הדור דאז, רבי אליעזר גניחובסקי ור' יהושע מפיאסצ'נה. הוא נעשה לתלמיד החשוב ביותר בישיבה ולאחר פטירת שני גדולי הדור של אז, החליפם בהנהגת הישיבה.

אחרי שתים עשרה שנה, חזר לביתו, לבד חזר. כשהגיע לקרבת הבית, שמע את הרשע של הישוב, מדבר עם אשתו. "טוב מאוד עשה אביך שנישל אותך מרכושך. לקחת בעל שלא ראוי לייחוס המשפחתי שלכם! בושה וחרפה. כזו כפוית טובה מפונקת" מרב הסתכלה על שמלתה הבלויה במעין אירוניה לדברי המתריס. "חוץ מזה, את ממש אלמנה חיה. הבטלן עזב אותך ולא חזר. איפה האהבה עכשיו?!" מרב לא יכלה יותר לסבול את ההתרסות. "אילו אהבני עקיבא, היה נשאר עוד שתים עשרה שנים ללמוד תורה." עקיבא שמע זאת. דבר ראשון שחשב עליו, היה לחבק את אשתו, אולם צעד כזה היה מעציב את אשתו המסורה. לכן, מבלי לתמוהה פעמיים, חזר לשדה התעופה, הזמין כרטיס וטס בטיסה המיידית.  עקיבא שקע בלימודיו, וכעבור שתים עשרה שנה, נעשה מנהיגה הרוחני של ארצות הברית.

הגיע הזמן לשוב ארצה, ורבי עקיבא, התלווה עם קבוצה גדולה של תלמידים ויהודים שהחליטו לעלות ארצה ולהתיישב בסמיכות למקום מגוריו. בכל רחבי מדינת ישראל, הודיעו כי רבי עקיבא, מנהיג היהדות בגולה, בא להשתקע בארץ ישראל. הכל יצאו לכבודו, בהוד והדר. מרב גם היא יצאה לקבל את פניו. כמה זמן חכתה לרגע בה תוכל שוב לראות את בעלה. הפעם בעלה נעשה גדול הדור. ותקוותיה הגדולות שנסובו סביב עקיבא התגשמו. היא ידעה מי זה שדרבן אותו להגיע לאן שהוא נמצא כעת. היא.

כשיצאה מביתה, נתקלה באותו אדם רשע שביקרה לפני שתים עשרה שנים. "לאן את יוצאת ילדונת? מה לך ולגדול הדור? הוא אפילו לא יבחין בך. בהמה!" לעג לה, בחצי חיוך מרושע. "יודע צדיק נפש בהמתו, כך כתוב במקורות. אני מאמינה כי האיש הזה ידע איך להתייחס לענייה מרודה."

מרב הלכה לכיכר העיר, שם ראתה, תלמידי חכמים רבים, שמלווים את רבם, בעלה. דמעות יצאו מעינה. "עקיבא! עקיבא!" היא ניסתה לגשת לבעלה, אולם שורה של תלמידי חכמים צעירים, מנעו ממנה להתקרב לרבם, שכן לא ידעו מי האישה המוזרה. עקיבא הבחין באשה. לרגע מנסה להיזכר מניין זוכר את האישה. זאת אשתו, למרות שהיא כבר לא נראית אותו דבר, בכלל. היא הזדקנה, אולם נשארה יפהפייה. עקיבא צעק לתלמידיו, "הניחו לה!" התלמידים אכן הניחו לה. מיד חיבקה. לאחר מכן לקח את המיקרופון ובפומבי נשא נאום בקול מרגש וכריזמטי. "שלום לאומה היהודית! לפני שתים עשרה שנים יצאתי בתור בור, ללמוד תורה. שנאתי את התורה ואת למדיה. יצאתי רק בגלל אהבתי לאישה מיוחדת, שדחפה אותי ללמוד תורה. למעשה התנתה את חתונתנו בזה שאלמד תורה. האישה הזאת עומדת לצדי. הביטו בה עם ישראל! זוהי אשתי." מיד חיבקה ונישקה.

כששמע מר. אייזנברג ברדיו כי גדול הדור הוא לא אחר מאשר חתנו,  הלך לרבנות הראשית וביקש מהם שיפרו את נדרו. כפיצוי להתנהגותו נתן לחתנו את חצי מרכושו. עתה, רבי עקיבא היה מלא כל טוב. עשיר כקרח, והעיקר יכל לתת קצת עושר לאשתו שלא חיפשה שום דבר כי אצלה האושר היה בעיניים מאז שנישאה לאדם זה. מיד הלך עקיבא לקיים את שבועתו לאשתו ולעתור את ראשה בכתר של זהב שעליו חרוט ירושלים. וכמו שלא ישכח את ירושלים, קשה להניח שישכח את אשתו, היקרה לא פחות.