אי שם, במקום שהוא כמעט אבל לא בדיוק כאן, בזמן שהוא כמעט אבל לא בדיוק עכשיו, אפשר לשמוע מחיאות כפיים – או דבר שקרוב לכפות ידיים כמו שפרסות של סוס דומות לאצבעות. המחיאות מעורבות ברעשים קלושים שמעלים בדמיוננו את המחשבה על ראש של תנין שהתהפך מן הפנים לחוץ וכעת הוא מנסה לשרוק בעזרת שתי אצבעות שמוכנסות לנחיר השמאלי.
הבה ונתקרב אל מקור הרעש, נחצה את הרחוב בזהירות, ונעמוד מול הכניסה המפוארת. פרחים בשלל צבעים מקשטים את הכניסה, מפיצים ריח שאינו לא נעים (אבל קרוב לכך), ומתחתם, בפתח שנוצר כאילו יש מאין, ניתן להבחין ברצועה רחבה של קטיפה שחורה המתמשכת עד לאינסוף ככל שעינינו רואות.
"היכנסו, היכנסו!" קורא הכרוז, "טקס חלוקת הפרסים כבר התחיל, מהרו שלא תאחרו!".
השטיח, שכעת אנו רואים שבסופו עומדת דלת, עבה ורך, וקולות הצועדים עליו אינם נשמעים. בהתחשב בעובדה שהטקס המדובר כבר החל, כמות מפתיעה של דמויות עומדת מחוץ לאולם, על, ליד, ובתוך השטיח. הדמויות משוחחות ביניהם, אבל אנחנו מטעמי צנעת הפרט לא נאזין להם ונגלוש לדלת ומעבר לה.
על בימה מוארת באור יקרות עומד מישהו לבוש בחליפה שחורה שמרקמה זהה למרקם השטיח שבחוץ. באחת מידיו הוא אוחז מיקרופון, באחרת מעטפה, ובשלישית הוא מחזיק פסלון קטן, שכאשר הוא טובל באור הזרקורים העין מסתנוורת וכמעט ניתן לחשוב שזה חי.
"גבירותי ורבותי, הרשו לי להציג בפניכם את הזוכה בקטגוריה האחרונה, קטגוריית 'מפסידן השנה': מי שנכשל הכי הרבה פעמים, באופן הכי מחפיר והכי מפתיע; מי שכל תכנוניו עלו בתוהו; מי שניתן למעשה לכנות אותו 'מלך הלוזרים', אבל אתם מכירים אותו יותר בתור מלך אחר; יעלה ויבוא..."
פתאום מבזיק באולם ברק שנצרב במוחנו, ובמקום המנחה המשולהב עומדת דמות אפלולית. כל כך אפלה למעשה, שהצל שהיא מטילה באור הזרקורים מבהיק ביחס אליה.
הדמות נושאת את זרועה ומרימה את המיקרופון שהחזיק המנחה קודם לכן.
"אני רוצה להודות לכל מי שתמך בי לאורך פרק הזמן האחרון, לכל מי שעמל כל כך במטרה למנוע ממני להצליח במזימותי, לכל הכוחות שחברו על מנת שלא אוכל להופיע כאן בגופי הערב. תודה לכם.
"ברצוני להוסיף מספר מילים מיוחדות של הוקרה לביוגרף האישי שלי, שעשה אותי למפורסם כל כך: בלי עזרתך לא הייתי עומד כאן על הבמה הערב. הספרים שחיברת, רבי המכר כמו הכישלונות הספרותיים, היו כולם, לדעתי, יצירות מופת של אימה צרופה.
"סטיפן קינג, תודה אישית במיוחד, ממני אליך: בכל עולם שתהיה, בכל מצב צבירה, תמיד אזכור אותך בחיבה מיוחדת."
ואז מרימה הדמות את הפסלון, שפתאום נראה כל כך מלא חיים כשהוא כאילו מנסה להשתחרר, ובולעת אותו בתאבון רב.
צרחה בודדת נשמעת, ואנו, שענייננו בטקס תם, עוזבים את האולם דרך הדלת, השטיח השחור, שער הפרחים, הרחוב והעיר שלא בדיוק כאן ו עכשיו, וחוזרים לחדר בו אנחנו
(אני)
אני יושב עכשיו וקורא את המילים האלו שכתבתי ומחליט שהן יספקו את המעסיק החדש שלי בתור האפילוג של ' סטיפן קינג – הביוגרפיה הכוללת והשלמה של מלך ארגמן'.
תגובות