אדווה

אדווה הגיעה אלינו בחורף של השנה שעברה. במעיל קטיפה ירוק כהה שישב עליה בעיקום ובחוסר חן, שיער פזור ומפורע שירד עד תחתית שכמותיה, קומתה שבורה ולאה ופנים חתומות, ביום חורף שמשי ומקפיא, בו השמש נחה על ערמות השלג של סופת אמש, שהגיעו כמעט עד אדני חלונות ביתנו. בעת שהגיעה הייתי מפלס את השלג ומפנה אותו מסביבת ביתנו. צעדיה היו מדודים שעל סף העילפון, תוך שהות קטנה ומטה ליפול בין צעד לצעד, כתוהה על יכולתה להתקדם עוד פסע. בימים קפואים ובהירים שכאלה השקט כה ריק וזך עד כי אפילו שיסוע מתכת קצו של האת בשלג הוא שאון מחריש אוזניים הממלא את האוויר. וכך, בעמלי בשלג לא יכולתי לשמוע או לראות את אדווה מגיעה לכיווני, עד שצדתי אותה בזווית עיני. כה מופתע הייתי עד שקפאתי במקומי, ורק את ראשי הסבתי אליה. נתפסתי לעיניה הירוקות הכהות, שבהו חודרנית ועמוק לתוך עיני שלי, ואף מעבר להן. כל זה נמשך אולי רגע, ולאחר התגלגלו אישוניה מעלה עד שכמו נעלמו ואדווה קרסה באפיסת כוחות וצנחה בשקט אך במהירות על השלג. מיהרתי להכניסה הביתה, ואחותי שהתעוררה מריצתי בתוך הבית החישה לסלון, לקחה ממני את אדווה והושיבה אותה על הספה. תוך רגע נפערו עפעפיה של אדווה בחזקה עד כי כמעט איימו לקרוע את עצמם מעור פניה החיוור, היא החלה נרעדת, מתנשמת, מתנשפת ומשתנקת בזעקות גבוהות, ניחרות, ובלתי קצובות, כאילו ריאותיה זעקו מקרבה לאוויר.אחותי מצידה העבירה ולחצה את ידיה בעוצמה על גבה וכתפיה מהר מהר, עד שנשימותיה של אדווה נרגעו ונעשו מתונות יותר. או אז החוותה אדווה באצבע רפה לכיוון מעילה, שנשאר זרוק על רצפת החדר. אחותי הוסיפה ניד ראש חזק על מנת שאבדוק במה העניין. פשפשתי כה וכה בכיסי המעיל עד שמצאתי בקבוק חום שקוף כצבע השיכר, שבתוכו מספר גלולות ומדבקה עליה רשום בכתב יד "לאדווה". נתתי את הכמוסות לאדווה, והבאתי תה ועוגיות מהמטבח לסלון. ישבנו רגעים מספר בסלון, ומפני אדווה כבר הסתלקה הבהלה רבתי שאפיינה אותם קודם, ודוק חיוך רגוע עלה אט אט על קצה שפתה. משהסתתי מבטי ימינה ראיתי את אחותי יושבת רוגעת כתמול שלשום בכיסאה, אך עיניה נעוצות לבלי הסר באדווה.

בערב עם חוזרי הבית, הסרתי את מגפי הגבוהות ומעילי העבה והנחתיהם במקומם היעוד. משהזדקפתי התפניתי לסקור את הבית הריק. הטרקלין היה מכוסה, רובו ככולו, בפאנלים מעץ כהה, עבה וסמיך. מאותו עץ ממש היו חצובות גם הכורסאות, הספות, השולחן והארונות, כשהתאורה העמומה משווה לחדר מראה כאילו השמש כוסתה בעדשה עמומה כהה וחמימה, כמו חומו הנעים החודר לעצמות של קמין. בהיתי בעץ, בגימורים, בחלקים העמומים, בחלקים המבריקים ובעינות הסערה של העץ, כמו סערות על כוכבים רחוקים, כמו חגיגה של חום כהה, צהוב בהיר ורפה ואדום מעודן ומתוחכם, המתערבלים זה בזה עד שהעין מתערבלת מלהבחין ביניהם.

 החילותי עולה במדרגות העץ הלולייניות והדקות דרך פיר הלבנים האדומות המאובקות ומקומחות בסיד עד שהגעתי למסדרון הקומה העליונה, שבו שכנו חדרי, חדר אחותי, המזווה וחדר הרחצה. פסעתי יחף וניחוח על השטיח הרך שנמשך מהמסדרון לחדרי, כה ניחוח עד כי לא הבחנתי באדווה הרכונה בחדרי ומעדתי אליה. אדווה הבליעה בבת צחוק במבוכה, כשלפניה חזר מעט צבע, ואני שנדבקתי כנראה בזה החיוך,  הבטתי בה מחייך בביטול כמנחם ילד שנתפס "מרים" דבר פעוט.  אחרי רגע זה חזרה אדווה לסידוריה ואני הבינותי כי על הרצפה נפרס מזרון, ועליו כר ומצעים, עליהם תישן אדווה.

יצאתי למקלחת, נתתי לגופי העירום להישטף במי הקיטור הרותחים. וכך, ניגרו עליי מיי הדוד והחדר התמלא אדים מהבילים עד כדי שנתפסתי לקוצר נשימה קל וממריץ, ואחר נתתי לקיטור להרפות את עורי המצומק מקור השלג ולחדור ולפתוח לרווחה את עיני ונחירי שהיו חרוכים מרסיסי השלג שנצטברו בהן. כשחזרתי לחדרי, אדווה כבר ישנה רגועה ובנשימות שקטות, ואני נכנסתי למיטתי, עצמתי עיניים ונרדמתי.

*     *    *   *   *   *   *   *   *

הימים נקפו ואדווה הפכה דיירת של קבע אצלנו. היא עזרה לאחותי בכל עניני משק הבית, הגינון, האפייה וניפוי הקמח. אני, בין גירוף, ניקוש ועבודה בטחנה התחלתי מביט בה ביתר תשומת לב. היה דבר מאוד ומקסים, אלגנטי וזך בצלמה. נראה היה כאילו נהרה של אור נבעה בעורה החלק כמו היה מפודר, ומפניה הבהירות עגלגלות שנוי נסתר מבויש ותמים שכן בהם. יותר ויותר זמן ביליתי  במחציתה, יושב לידה בשקט ומביט בה לא מביט, נמשך לתחושת הרוגע שהשרתה סביבה. עד היום כאשר אני נזכר בה מגיעה מהמפלס העליון של הטחנה שהיה מחובר לבית, דרך המדרגות והמעברים שאובקו בקמח, דבר מה בי מתהפך. אני נזכר איך היינו אוכלים בשקט בחדר התחתון של הטחנה, כאשר רעש הגלגלים המתהפכים כמו דומם באוזני לאור נוכחותה המפעימה. כך בשקט, החלתי מפתח הרגל לשבת מחלון הטחנה, לבהות הרחק בטונדרת השלג השטוחה והארוכה שבלב ליבה ישב ביתנו, על גדותיו של ערוץ קטן. החילותי בוהה במישורים המושלגים שהגיעו עד קצווי האופק, בוהה ותוהה מה תוחלת לי בהתקרבותי אליה, והאם, האם הבחינה בדבר.

בקצה הטרקלין שלנו היה חדר קטן עם שטיח ירוק כהה. בחדר זו הייתה מכתבה קטנה, מספר עבודות רקמה שהוכנו על ידי אחותי, שני כיסאות עץ פשוטים ודקים, ופסנתר. הפסנתר היה פסנתר כנף, שחור וישן, שנקישותיו הבלות והישנות הפיקו צלילים מתכתיים ונוקשים, כמו לא היה פסנתר בכלל אלא אולי ציטאר. אחותי הייתה מנגנת בו לעיתים רחוקות, ואני הייתי יושב שעות ומאזין בלא אומר. רק מאזין.

באחד מערבי החורף הקשים יותר, כשהדלת בין הטחנה לבית נתקעה מכפור, הלכתי מכיוון הטחנה בסופה אל הבית. בעודי מושך בקושי כנגד הרוח, שהייתה שורקה וצורבה את פניי בכפור אימים, מבין הקורות העגולות והמסיביות שהיו קירות הבית, הבליח צליל. ראשית היה זה צליל הפסנתר, שנקש במודראטו איטי של ברוק, ואחריו, צליל זך יותר, גבוה ומרומם מעל, התעלה לכיווני. מיהרתי לכיוון הבית ונכנסתי בשיטה לחדר הפסנתר. ומשראיתי את אשר ראיתי, התיישבתי ונעתקה נשימתי. לצד אחותי שהייתה ישובה על יד הפסנתר, עמדה אדווה, מחזיקה חליל צד כסוף ומבריק בשתי ידיה, כאשר מרב משקלה על רגל ושמאל וגווה הדקיק וראשה גם הם מוטים קלות. המראה הפנט אותי, מראה שפתותי הבהירות מרפרפות, נוגעות על סף פרפור בפיית החליל, אצבעותיה הלבנות נעות בחן ובקלילות על השסתומים. כל מגע בחליל הבעיר בי רעדה והורגש על ידי, ליטף את שפתותי ועבר חלק על שערותיי. אחר נעשיתי מודע לצליל המנואט האיטי של באך. כל צליל טיפס ועלה, ירד ואז חזר, כל שמינית רודפת את שאחריה בחן שאין לו קץ, וכל טריל מפעים את הלב. הצליל היה עולה ופורח, משתפל ומפכה וזורם ומתגולל, שוצף במתינות וביפעה.

משהורידה אחותי ידיה מהקלידים, ודו ארוך ישיר וכנה גווע מפיית החליל, ישבתי המום ומוקסם ועיני בוהות בחלל הריק שפתאום כה הואר. החוותי לאחותי ולאדווה כמכבד את הביצוע, ואדווה הישירה עיני אליי באושר אמיתי, מרוצה, ואולי אף מעט השפילה עיניה, אך איני ערב לכך.

בלילה נכנסנו לחדר ואדווה התקינה עצמה לישון ואני שכבתי במיטתי כנרדם. משנרדמה היא, נפתחו עיני וננעצו בה. רק בה. נדמה כאילו או נגוהות גדול של שכינה ירד אלינו לעולם, ושכב ונם לו על מזרון מתחת לרגלי. אותו לילה לא ישנתי, והעברתימו בספק הזיות ספק סנוורים, עד שזוהר החדר הועם בבוהקו של בוקר אביב ראשון, שבא אלינו להפריח, ולהבשיל ולהקמיל.

*   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *

כל האביב הייתה אחותי נעשית רזה וכחושה, וככל שעלה חיוורונה הלכו וסמקו לחייה. בשקט הנהדר של ימי האביב, ניתן היה לשמוע כבר מהטחנה את אחותי משתעלת ומכייחת בקולי קולות. היא הייתה מתעייפת מהר, הליכתה נעשתה כפופה וידיה התרפו עד שמחבטות וכלים אחרים היו נופלים מידיה כל העת.  אני ואדווה החרשנו בעניין ועזרנו לה מבלי להודות או להעיר על דבר.

בקיץ כבר לא יכלו רגליה התשושות של אחותי לשאת אותה והיא נפלה למשכב.

ימים כלילות העברנו בחדר הכהה על יד מיטת אחותי, שעל גופה הכחוש והשלדי שמיכת צמר אפורה כיסתה כל העיתים. שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים, הייתה אחותי שוכבת בעיניים חלולות ופעורות, מתפלת, נאנחת בקול שאינו נשמע, נושמת ונושפת בכבדות ואוכלת בקושי. בימים האלה היו כבר עיני שלי טרוטות ואדומות מחוסר שינה. בימים הייתי טרוד בעבודה קשה בטחנה ובגן, ואילו אדווה הייתה עובדת בפרך במשק הבית. היינו אוכלים בנפרד ונמנעים מלהביט זה בזה, לבל נאלץ להודות במצב העגום של אחותי, ובמצבנו העגום שלנו. בלילה משהייתי עוזב את אחותי, הייתי חוזר לחדרי, יושב במיטה, ומביט. מביט במוקד הרועם רועם ששכב בחדרי, על אותה נימפה שישנה בניחותא, כמו לא יודעת, כמו מכחישה בתנומה את שהיא. ואני יושב כמו ילד נזוף מנגד, ועיני תקועות בלוח מבלי שאני מבין את הכתוב.

גם הקיץ עבר ובא הסתיו, ואחותי אבדה את הכרתה. משותקת הייתה בכל פלגי ואגפי גופה, ליבה פעם חלושות כהכות זקן בתוף, לאט ובריפיון. נשימתה היית חרוכה צרה וצורמת ועיניה היו כמעט מעט סגורות, מגלות רק פתח קטן של לובן עין שהבהיק בחולניות, הוכתם בלחלוחית שאדם צובר בשנתו וסואב בנימי דם רחבים. כך שכבה גוססת, בין החיים והמתים, ולא בא סוף לדבר.

*   *    *   *   *   *   *   *   *   *   *

ויום אחד, כבכל שנה, החל השלג יורד. יורד קלות, כמו אבקת תבערה לבנה, אבקת מלח הזיה מורעל ומרעיל מפוזר באוויר, משקלו הפעוט בקושי כופף אותו לכבידה ומוריד אותו לאט, הולך ומכסה בשכבה דקה את מצע עלי השלכת האדום כתום. בעיניים כבויות שרכתי אחרי שק קמח מהטחנה עד שנתקלתי באדווה, ממבטה השתקף מבטי-עייף, קשה ולאה. אך בכל זאת עוד נותר בהם נצנוץ. לאחר רגע החוותה לכיוון חדר אחותי, ברומזה שעלינו לרחצה, כמנהגינו מידי יום ביומו.

הבאתי מהדוד גיגית של מים רתוחים, ובחדרה הפשיטה כבר אדווה את אחותי למערומיה. מה רע ונורא היה מראה גופה הכחוש, עצמותיה הבולטות ועורה הצהוב והצרוב, מלא הכתמים האדומים והחולניים שכיסו את עורה עד לגואל נפש. גופה אמנם היה קל מבעבר אך חוסר שליטה בו הקשה עלינו את סחיבתו. החל רעש הספוג והגוף הנפגשים במים. מכות מדודות של מים העושות רעש רטוב, קצוב ומחליא כמו רמיסה של רכיכה. כך גופא המחריד הלך ונשטף. לפתע, נפל הגוף מידינו על הרצפה, ראשה של אחותי נשמט על הארץ ועפעפיה נפתחים, מגלים ארובות עין מתפוררות מחוררות ומלאות כלי דם, ונוזל לחלוחי ניגר ומציף מעיניה, אפה ופיה. אדווה פערה פיה לרווחה וכיסתה את עיניה, אבל מבין חרכי אצבעותיה עוד עיניה העגולות והחומות ניבטו אל הגוף ההרוס והמושחת שהיה אי פעם אחותי. כך, בזעקה אילמת ובבעתה ברחה אדווה על האמבט. בעוד מרים את אחותי, שהייתה עודנה נושמת ומחוסרת הכרה, , ובעודי מנגבה ומלבישה ומשכיבה לישון, שמעתי את הדמעות המצמידות את ריסי עיניה הנאווים של אדווה ואת הלמותיה האובדות של אדווה בארונות האמבט.

חזרתי לחדרי, ומצאתי את אדווה ערומה על שרפרף עגול בפינת החדר. היא לא הייתה עוד אובדת, היה משו גדול במבטה הישיר שפגע בי. נאלמתי. שנה של ייסורים, ערגות ויראת אלוה הביאו אותי לרגע ולמקום הזה. פתאום, החדר החשוך והכהה היה כהה ואפל עוד יותר, ורק על אותו שרפרף , אור רפה וצהבהב עבר וזרח על אדווה, על חזה ועל טבורה, משאיר את עיניה החומות מנצנצות באפלה.כל חימוקי הגוף, המגרעות והבליטות, הכול היה נורא פתאום,שמימי. היא לא הייתה רק אדווה, היא הייתה אלה של ממש, נימפה אדירה ומיתית שהביאה את עצמה בחורף אחד להתגשם למולי. כשלתי ברגליי וכל גופי רעד חזק חזק. התקדמתי על ברכיים, אחוז דיבוק, נדחה ונמשך, כל יד ורגל שנשלחו קדימה, כל פסע, היה עליית רגל. והנה, נתקלתי בכף רגל לבנה, נאורה, חלקה ומושלמת עד כדי פלצות. ידי יצאו משליטתי והחלו מלטפים ונוגעים, בקלות, ברפרוף, ואחר בדבקות ובלחץ. פי החל מנשק ודבר לא ראיתי. החילותי מתקדם בחרדה ושצף רגשות, מעלה. שוקיים, ירכיים, טבור, חזה וצוואר. עיני למול עיניה, ובעיניה מבט חלול, כאילו האישונים היו רק דמה לאישונים אחרים, גדולים יותר, המופנים לחללים אחרים, גבוהים, קדושים יותר.

היא תתמסר, זאת ידעתי, היא תתמסר.

*   *   *   *   *   *   *   *  

למחרת בבוקר המאוחר התעוררתי והבטתי מעבר לחלון. היה יום שמשי ובשלג אתמול כבר התכסתה הערבה בשכבה של לובן. והנה בקצה של המישור הבוהק כמעט מסנוור, דמות, במעיל זמש ירוק, שיער חזור ופנים עגלגלות. הבטתי בעצב, הייתי אטום. לאחר רק רגע, כמקיץ מסיוט של בלהות, החילותי מתכסה בזיעה קרה, ידי מתאבנות וראייתי מתערפלת. לאבד?. שמתי את מעילי ויצאתי מהבית, מסונוור מהשתקפות השמש בלובנו של השלג. בעודי מתקדם החלה סופה של ממש מתרחשת. צעדי בשלג העמוק היו כבדים וקשים וכל צעד היה מאבק רק לשם הצעד הבא. נחוש הייתי, להגיע לקצה קצהו של הכפור ולהחזיר אליי את שאבד.  לנגד עיני נתחלפו ובאו מראות קשים ורכים, נעימים ומרעימים. הכול הלך ובער, בער ולא אוכל במוחי ובליבי.

הצעדים נעשו קשים מנשוא, כשלתי וקמתי, נאבק ברוח ומחמת הסופה לא רואה דבר, מדדה בסער העז. עד שקצה אמתי,  לא ממש אצבעותיי כי אם קצה קצותיהן, משל המשך של אמתי, תופס, לא בנגיעה, כי אם בידיעה של חוש שישי, תופס בקצה שערה.

נפלתי שדוד בשלג, וכה שכבתי, ואולי עודני שוכב, ימים, חודשים, ושנים.